תדמיינו את התמונה: הבת שלכם, נערה צעירה, יצאה לבלות בתל אביב עם כמה חברות. כמו כל הורה דואג, אתם מתקשרים אליה כדי לבדוק שהיא בסדר. היא עונה, קצת נבוכה, “כן, הכל טוב”. אבל התשובה הזאת לא מרגיעה אתכם לגמרי ולמרות הרוגע שהיא משדרת, אתם מגלים מאוחר יותר שזו הפעם הראשונה שבה טענה כוס יין, או שאולי ניסתה משהו קצת יותר מסוכן.
רב קהילה בשם ברק פלד היה מודע היטב ללחץ החברתי שאופף את בני הנוער, ורצה למצוא דרך להגן על בתו הצעירה, נועה. גם הוא היה בנו של רב, וידע שזה לא פשוט להתמודד עם כל הלחצים של החבר’ה בגיל כזה. פלד סמך על נועה, אבל רצה לוודא שיש לה כתף להישען עליה, מישהו שהיא באמת תרגיש בטוחה לפנות אליו ברגע מצוקה מבלי להתבייש.
הרעיון הבהיר נשזר במוחו אחרי שיחות רבות שקיים עם בני נוער במרכז גמילה בירושלים. בכל פעם היה שואל: “כמה מכם אי פעם מצאתם את עצמכם בסיטואציה שלא רציתם להיות בה או פחדתם ממנה, אבל לא יצאתם ממנה רק כי חששתם מה יחשבו או יגידו עליכם?”
עשרות ידיים הורמו יחד, עדות דומיננטית לכאב ולבושה.
ברק כתב על כך ביומן שלו: “יום אחד נועה הלכה למסיבה. אמרתי לה: ‘אם יהיה משהו שמרגיש לך לא בסדר, מלחיץ או לא נעים, רק תשלחי ‘א’ בוואטסאפ למי שאת רוצה אליי, לאמא, לאח או לאחות’. מי שמקבל את הסימן חייב להתקשר אל נועה תוך כמה דקות. כשהיא עונה, מתנהל פחות או יותר הדיאלוג הבא:
הלו, נועה? כן, אבא תקשיבי, קרה משהו דחוף ואני חייב לבוא לאסוף אותך עכשיו מה קרה? אני אסביר כשניפגש. תהיי מוכנה, אני מגיע תוך חמש דקות
לאחר מכן נועה מסבירה לחברות: “משהו דחוף קרה בבית ואני חייבת לעוף”. ככה היא יוצאת “יש לה סידורים”, לא בורחת מבוהלת.
העיקרון ברור: נועה יוצאת מהסיטואציה מבלי לחשוף את עצמה ואין לה ממה להתבייש מול החברות.
הדבר החשוב ביותר: אסור בשום אופן להאשים את הילדה אחר כך, או להעמיד אותה במבוכה. קל מאוד לאבד את האמון של נערה מתבגרת, אבל קשה הרבה יותר לבנות קשר אמיתי שמלמד אותה לסמוך על שיקול הדעת שלה ולבחור בטוב ובסוף, זה שווה כל שקל או רגע של דאגה.
