האבא לא רצה תאומים ונטש את האישה ואת ילדיה, כשהוא משאיר אותם חסרי בית ברחוב

יומני,
אני עדיין זוכר איך חיי עם יעלי, אשתי, היו מלאים באהבה ושלווה עד היום בו גילתה שהיא בהריון. יש לומר, יעלי לא הופתעה כלל כשהרופא בישר שמצפה לנו זוג תאומים הרי במשפחתה זה תמיד היה מובן מאליו. אני, גל, לעומת זאת, הופתעתי והרגשתי כאילו האדמה נשמטת תחת רגליי.
עם הזמן, הבית החמים שבנינו יחד התחיל להיסדק. הייתי מתרחק מיעלי, בלי כמעט לשים לב, הלב שלי שוטט למקומות אחרים. הגעתי אפילו למקום שלא דמיינתי שאגיע אליו: פתחתי מערכת יחסים עם עינת, חברתה הקרובה ביותר של יעלי מאז הצבא.
התקופה בה יעלי הייתה קרובה ללדת הייתה רוויית משבר. לא טרחתי לבקר אותה כשהייתה מאושפזת בבית החולים איכילוב בתל אביב, בקושי השארתי הודעות. יעלי הרגישה בודדה ונבגדת הפחד מן העתיד הריק והלא מוכר איים עליה. אני, במקביל, ביליתי עם עינת בדירה ששכרנו יחד, מנותק לחלוטין.
כשיעלי חזרה מהאשפוז עם התאומים, מצאה שהבית כבר איננו שלה. עינת התמקמה בדירה ברמת גן ולא הותירה ליעלי אפילו מקום לארוז מזוודה. יעלי לא הייתה לה ברירה, פנתה לאמה שהגיבה בכעס ואמרה לה שתתמודד לבד.
ביום קשה זה, מצאה בית אמיתי דווקא אצל שרונה, שכנה מעזריאלי, שפתחה את דלתה ונתנה לה ולתאומים חדר קטן. יעלי לא נחה לרגע. יצאה לעבודה מוקדם בבוקר, רצה לשתי משרות במכולת שכונתית ובבר קפה קרוב מדי הפסקה חזרה להאכיל את ילדיה, חזרה עייפה לתוך הלילה אל המיטה המאולתרת שלה ושל הקטנים. זו הייתה לא תקופה קלה.
בהחלטה נחושה ובמאמץ מתמשך, יעלי הצליחה לייצב את חייהם מחדש. החברות עם שרונה העמיקה, ואפילו החליפה בתמיכתה את היחסים עם האם. בסופו של דבר יעלי חתכה את הקשר עם אמה, לאחר שזו נשארה קפואה וחסרת חמלה.
כשהתאומים גדלו, בחרו מרצונם לא לקיים כלל קשר עם אביהם מה שהקל על יעלי להרחיק אותם מתחושת הבגידה. היא לקחה על עצמה לגדל אותם לגברים ישרים, טובי לב, ובעלי אחריות.
אף על פי שהשבר הגדול הותיר צלקת בליבה של יעלי, העצמה והעקשנות שלה בנו לבניה בית אוהב ובטוח. למדתי מההתבוננות בה שכל אדם מסוגל להמציא את עצמו מחדש וגם אם נראה כי אין מאחוריך אף אחד כשהאדמה נשמטת, אתה יכול להיות הקרקע האיתנה לעצמך ולילדיך.