יותם, אל תספר עורבים!
כבר כמה ימים, יותם סירב לאכול את מה שנתנה לו גאולה:
נו, חמוד שלי, אלו בדיוק אותם קציצות ששמואל יצחק קנה לך. הוא לא יבוא בקרוב… אל תמתין לו, גאולה נאנחה והרימה ידיים…
תמונה מוזרה: על התחנה הצהובה הארוכה, כולם פועלי המפעל הצטופפו בצד אחד של התחנה,
והצד השני נותר ריק למעט כלב חום-אדמדם, פרוותו מסובכת, שנח ברוגע מול הספסל.
יותם כבר בשנה הרביעית לחייו, וכבר ידע את החיים ככף רגלו. כל ימיו העביר בתחנת האוטובוס ליד המעונות. מאחורי המעונות המפעל, ומעבר לו מגרש פתוח. כלום לא מעניין כבר היה שם לא מעט.
איך הפך יותם ליותם, גם הוא כבר שכח. אלו היו כמה נשים צעירות מהמעונות, שקראו לו כך בחיבה, וריחמו עליו על גורלו והביאו לו שאריות לאכול. רוב האנשים, לעומת זאת, העדיפו להתרחק ממנו.
יותם לא הביט בך במבט כלבלבי עצוב, ולא יכשכש בזנבו בנעימות לכיוון אף אחד.
הוא לא היה כזה. בגילו הצעיר, התנהג כזקן נרגן ועצבני, תמיד לא מרוצה. אפילו קצת הטיל פחד באנשים במזגו המריר.
אנשים… מה כבר יש לומר לטובה על רוב האנשים? כמעט כלום! רק השתיים שהיו מאכילות אותו לא נחשבו כרוב.
יותם סלד מבני אדם, אינו חיבב עורבים, והביט במיאוס על הדרורים הרעשניים שניתזים בשלוליות.
התקופה ההיא, שהאמין כגורים קטנים שלכל אדם יש לב פתוח ללטף, עברה מזמן.
לראות אנשים בתחנה מתווכחים בצעקות, דוחפים זה את זה, מרחיקים אותו בזעם מהדרך מדוע לאהוב אותם בכלל?
אפילו התהיה מיותרת
ועם העורבים זה כבר סיפור אחר: חוצפנים שכאלה מרשים לעצמם לחטוף לו את מה ששאריות שהשאירו לו מהמעונות.
יותם התנפל עליהם, הם התרוממו, התייעצו ביניהם באיומי מקור, וחזרו.
כך חלף לו יום: ריב עם עורבים, ספירת מרעי הציפורים לבדוק מי עוד נשארה שלמה, נביחות על הדו-רגליים…
על התחנה הצהובה דווקא היה לא רע. לא ארמון, נכון אבל בקור או בגשם תמיד אפשר להחביא את הזנב, והצל של הגג חשוב בימים החמים. אבל אנשים… קצת יותר מדי לפעמים…
וואלה, תראה איך השתרעת, אדוני! תן לי לשבת! נעל חסונה הפסיקה את נמנומו.
יותם פקח עין. הנעל ניסתה לפסוע מעל רגליו, אבל עבורו זו הייתה הכרזת מלחמה:
“רוצה לריב? חכה רגע!”
יותם התרומם מיד. הנעל נלחמה להישאר שלמה, ולשמחתו דווקא הגיע האוטובוס של הנעל.
יותם שנא במיוחד את הרגע הזה שאנשים קפצו במהירות לאוטובוס בזמן שהתווכחו ביניהם, ויצאו מהישג נביחתו.
והנעל לבד, בלי הרגל. מונחת נטושה בתחנה.
“כך מגיע לך!” החליט יותם בסיפוק, נגס בה מכל זווית, והסב אותה בגאווה אל מאחורי פח האשפה.
עדינה, תתרחקי מהכלב הזה, הפצירה אשה בלונדינית בחברתה.
הוא מסוכן, אי אפשר לשלוט עליו, תמך גבר מעשן מאחור, ושידר סיגריה ישנה שכמעט פגעה ביותם.
יותם התפרץ בנביחות. האיש הספיק לברוח לקצה השני של התחנה…
*****
יום אחרי שוב נתקל יותם בגבר שבילה בלי נעל. איתו הופיע אדם נוסף.
הנה, האיש הצביע בפחד על יותם ממרחק, הכלב המסוכן הזה! תעשו איתו משהו!
מה כבר? משך הכתפיים השני, אתם כבר לא הראשונים שבאים בתלונה. אין פה בעירון שירות לתפיסת בעלי חיים.
האיש פיזז בידיו כאילו עורב שמפטפט. יותם איתן ומאזין, ותכל’ס אפילו נהנה לראות איך שני הדו-רגליים צועקים זה על זה. הוא אפילו סגר לוע לכאורה בחיוך ערמומי, או שאולי זה רק דמיון…
אתה שומר! מחה בעל הנעל.
השומר רק פנה למשרדו, צחקק, ואז נעצר לרגע: תביא לו איזה עצם, הוא יעזוב אותך.
הגבר לא התרצה: תודה רבה! אולי גם אקנה לו קציצות ממסעדת העובדים?
והוסיף ליותם במבול מילים: נו, כלב, למה אתה שותק? אין לך אומץ לנבוח? חיה אכזרית!
יותם בתפקיד “החיה”, נתן וקפץ לעבר האיש שדהר לאוטובוס כמו לריצת מרוץ.
יותם תלה עין בעקבותיו, ועקביו נראו מאחורי החלון המטושטש, עם הפנים של שמואל יצחק שכך קראו לו כולם.
ההתנגשות הבאה לא איחרה לבוא. שמואל יצחק רק מונה לסגן מנהל הייצור במפעל,
מחפש את מקומו, וכל בוקר מקבל מנת נביחות מהכלב הזה בתחנה. ומה עם האוטו? במוסך.
התחיל לחשוב אולי הכלב מדבר רק אליו, כאילו שאר בני האדם לא קיימים בכלל.
יותם ציפה בקוצר רוח לרדת שמואל יצחק כל בוקר מהאוטובוס.
אחרי שלמד שאפשר לקנות כלב על ידי קציצה (והיה עייף מכל המבטים של העובדים!), קנה שמואל קציצה במזנון והניח לפני יותם.
יותם היה מוכן לגרש אותו שוב, אבל ריח הקציצה היה חזק מן הכול.
והנה, הקציצה נעלמה מהר כל כך, כאילו לא הונחה שם אף פעם. יותם, מלקק שפתיו, מביט על שמואל בחשדנות.
תסתכל עליו! כבר נגמר? אין לי אוכל בית, וגם לבשל לא יודע. להביא לך כל יום קציצה זה מוגזם!
*****
לבוקר הבא שמואל יצחק הגיע מופתע.
מה, שמואל, יותם כבר לא צועק עליך? התלוצצה גאולה, המזכירה הסומקת.
נראה שכן, גאולה, הוא נותן כבוד, אמר וחייך, מביט על הכלב בהפתעה.
כך הפכו קציצות לשגרה: בכל בואו של שמואל יצחק היה ממתין יותם, ומקבל מנה.
אולי באמת לא כל בני האדם דומים לעורבים? אולי בכל זאת יש שוני כלשהו…
החורף הגיע, בשלבים. בוקר אחד התחנה נצבעה בלבן. הרוח הקרירה נשבה מהשדות.
שמואל הניח קציצה חמה לידו של יותם, שהתקרבל בפינה דרוכה.
לפני שהספיק לדעת מה מונח מולו, כבר לא נותר דבר. המציאות כאילו התנדפה, ופינה מקום לריח האספלט הריח האהוב עליו בעולם.
שמואל יצחק עמד והביט בגביו הרועדים של הכלב,
כשגאולה משכה בשרוולו:
שמואל, האוטובוס!
עזבי, נאנח, וחזר למעבר.
חלף מעט זמן, ואז יד דקה בכפפת עור ליטפה בעדינות את ראשו של יותם.
קר לך, כלב רחוב? הנה, פרוש קרטון, תשכב ותתחמם, עוד קציצה…
ופתאום רעדו כל הרוחות והשלגים ויותם הרגיש לראשונה חמימות מבפנים, משהו פלאי.
*****
בשבת, שמואל יצחק נשאר בביתו החדש, מעבר לעיר, מוקף גינה קפואה. הרוח סחררה שלג סביב הבית.
טיגן לעצמו חביתה ונקניקיה, שתה תה, יצא עם את חפירה. בעוד ידיו אוספות שלג, המחשבות הרימו כנפיים…
הביט בנשורת הלבנה, שלח אתו וחפירה, ורץ מהר החוצה…
על התחנה איש אינו רק יותם.
יותם ידע שזו תקופה דלילה, בה מעטים פוגשים אותו.
בימים כאלו הבטן קרקרה, והנשים מהמעונות לא באו…
יותם קם, דרוך. לחפש אוכל מחוץ לתחנה, ליד החנויות.
עמד לצאת מהמסתור, כשלפניו שוב נעצר אוטובוס.
לאן? הולך להיעלם בשלג?
שמואל יצחק הניח לפניו חבילת נקניקיות.
יותם טרף אותן בפראות, כאילו סיים הרעב עולם.
אין קציצות, אין היום מזנון התנצל שמואל. אבל יש לי עוד משהו…
תחנה הופיעה קופסת קרטון גדולה, מרופדת שמיכה ישנה.
זה מה שמצאתי. כנס, יהיה חמים.
והשלג, והקור, כבר לא היו. הלב התמלא חמימות של בית, רגש מוזר ולא מוכר.
יותם חשב: אף אחד לא טרח כך מעולם בשבילי…
*****
עוד כמה ימים, יותם סירב לכל דבר שגאולה הביאה.
מה קרה, חמוד? אלה אותן קציצות ששמואל קנה לך. הוא לא יגיע מביתו בימים הקרובים, חולה, גאולה אמרה במורת רוח.
יותם הצמיד אוזניו, מתבונן בה בעיניים שקטות.
כל פעם שפתחו דלת האוטובוס, היה קופץ. לא, זה לא הוא…
בפינה, חזר יותם וקבר ראשו בשמיכה הישנה בקופסה, מחכה.
העורבים רבו על פיסות לחם מאחורי התחנה, כול אחד ניסה להבריח פרור.
יותם הביט בהם, נבח בייאוש.
אבל לו יש מקום סתר משלו חור קטן מתחת לתחנה.
שם הסתיר בזמנו את הנעל כן, הוא זכר. פעם שנא בכל לבו את האיש. ועכשיו…
מהו הרגש המציק הזה?
הוציא את הנעל ממחבואו.
איפה שמואל יצחק?
יותם כבר זיהה שכך קראו בני האדם ל”בן אדם שלו”.
אבל האם הוא חבר? כלב אמיתי, שמצא אדם, ומאבד אותו?
יותם נהם על העורבים. פתאום לא רצה להישאר. מספיק!
שמואל יצחק! שמואל יצחק!
יותם הזדקף, ניער עצמו והביט מלא תקווה בגאולה שהחזיקה טלפון.
לא שומעים… רגע, עולה לאוטובוס. הבאתי לך את התיק עם המסמכים…
גאולה עלתה לאוטובוס ויותם, כצל, השתחל אחריה, הנעל בפיו…
*****
בעיניים מלאות תקווה הביט בכל הדרך, בעוד גאולה חוזרת וממלמלת את שמו של ה”אדם שלו”.
בפיתול הדרך, כשירדו ליד הבית, השתרך אחרי גאולה, הנעל שחורה בזרועותיו.
עליזה היתה הילוכם בשלג.
כמה יפה רשרוש השלג בצעדי גאולה.
גאולה לחצה על הפעמון, קול מוכר עלה מהשער.
יותם נבח בחדווה.
גאולה החליקה במפתיע והשטר*ת* פיזזו בשלג.
שמואל, אתה עוזר לי קודם, או את הכלב תחבק?
שמואל הביט כאילו מבעד לחלון ערפילי. למה הדמעות?
הגעת אלי? באמת באת? והבאת לי מתנה, אה?
חיבק הכלב ביד אחת, את הנעל ביד השנייה.
גאולה הרימה את עצמה, קיבלה לשתות תה חם במטבח.
שמואל, אני לא מבינה, הביט בגאווה בכלב מסתובב בחדר, למה לא לקחת אותו קודם? יש לך בית פרטי, מרחב!
פחדתי, נשם עמוק, הרבה שנים הייתי לבד. כלב זה אחריות, כמעט משפחה קטנה, מבינה? עכשיו לא אעזוב אותו לעולם.
צריך להסתער עליך? צחקה גאולה. טוב, טוב, לפחות יותם כבר בא לבד…
והוסיפה, מחייכת אל הכוס כאילו זה רק התה שמעלה חיוך על פניה.
