נו, נועה, בבקשה! זה עניין של חיים ומוות, באמת! אין לי למי לפנות, אמא במושב, הלחץ דם שלה משתולל אני לא יכולה להדאיג אותה, ואת הרי הכלה הכי טובה שיש, הכי מבינה! יעל פיטרה את המשפטים בקצב כזה מהיר, שהכול התערבב, ורק פה ושם דנה קלטה משהו על “עניינים דחופים”, “ממש עד הערב” ו”תהיי אחות”.
עמדתי בכניסה לדירה שלי, טריקתי מטלית אבק ביד אחת ובשנייה מנסה להחזיק את הכלבה שלנו, טופי, כלבת פינצ’ר קטנה שקפצה וייללה על האורחים הבלתי קרואים. האורחים היו יעל, גיסתי ושני הבנים שלה: עידו בן שבע ומאור בן ארבע. תוך רגעיים הם כבר הספיקו ללכלך את המזרן בכניסה ולהתחיל לקלף את הטפט במסדרון.
יעל, רגע, ניסיתי להיכנס לדיבור של גיסתי. מה זאת אומרת עד הערב? היום יום שישי. אני ושלומי תכננו סוף סוף לצאת לסופ”ש בצימר בגליל. הזמנו מראש כבר חודשיים.
יעל נאנחה והורידה מהכתף תיק תפוח בבגדי ילדים וממתקים.
איזה צימר, מה דחוף לכם? אתם צעירים, כל החיים לפניכם! לי פשוט יש הזדמנות שפשוט אסור לפספס ראיון עבודה, ברמת גן, משרה מטורפת! שעות גמישות, שכר טוב, החלום! אם אני לא אסע עכשיו זהו, פספסתי. אני עושה הכל בשבילם, הבנים שלי, חייבת לדאוג להם. אבא שלהם לא בתמונה, ואת הרי יודעת המזונות לא שווים כלום.
גלגלתי עיניים. יעל מבצעת את תרגיל ה”אם המסכנה” כמו רקדנית מיומנת.
בדיוק יצא שלומי מהמטבח, מנגב פירורי מצה, רואה את אחותו והילדים ומיד מבין שקרה משהו.
יעלי? מה עכשיו? הרי תכננו לצאת עוד שעה…
שלומי!! היא התנפלה עליו כמעט ודחפה אותי. תעשה לי טובה! זה עניין של 24 שעות! אני חוזרת מחר בצהריים, נשבעת! עידו ומאור יישארו אצלכם. באמת, הם כמו מלאכים, לא תרגישו בנוכחותם תדליקו טלוויזיה, תנו עוגיות והם עפים!
שלומי הסתכל עלי במבט של התחננות רחמים ופחד מהסירוב מעורבבים. הוא היה רך לב, והיא תמיד ידעה ללחוץ לו על הנקודה.
דנה, אולי נדחה בשבוע? שאל בשקט. מה קרה, היא מחפשת עבודה…
שלומי, ההזמנה לא ניתנת לביטול, אמרתי חד, שקט. אני הרוסה מהשבוע, תכננו את החופש הזה חודשים.
אני אחזיר הכל! נכנסה יעל מהר. עם המשכורת הראשונה! וגם על ההזמנה, מבטיחה. ובאמת, אין לי למי למסור אותם לא אכניס אותם לבית ילדים, נכון?
בדיוק אז מאור התעטש ברעש ומיד ניגב אף על השרוול, עידו כבר עשה את דרכו לסלון והדליק את הטלוויזיה בפול ווליום.
טוב, נשמתי עמוק. אבל רק עד מחר בצהריים, הכי מאוחר. אם את לא חוזרת אנחנו לוקחים אותם ישר לאמא שלך למושב, ולא מזיז לי הלחץ דם שלה.
אלופה! מלאך! יעל נישקה אותי (מרחה שפתון), הפשיטה לילדים את המעילים, תקעה לשלומי שקית בגדים ונעלמה בלי מילת פרידה מהילדים. אני זמינה! אוהבת אתכם!
הדלת נסגרה. לרגע היה שקט רק פרסומות בטלוויזיה רעשו.
הנה, אמר שלומי, חצי בהתנצלות. חופשה.
נסתדר, נאנחתי, משתדלת לא להסתכל על טביעות הנעליים בסלון. רק שיחזירו את הדירה בשלמותה.
שעתיים ראשונות עברו סביר הילדים התרסקו על הספה מול הטלוויזיה וטרפו שוקולדים. בדקתי את השקית של יעל: שתי חולצות לכל אחד, טייץ אחד לשניהם, טאבלט שרוט ושקית חטיפים. מברשות שיניים אין, פיז’מות שכח מזה, אפילו אוכל לא הביאה.
אפילו פיז’מות לא הביאה, רטנתי. וגם לא מברשות שיניים.
ארוץ למכולת רגע, התנדב שלומי. אקנה מה שצריך לשבת.
הערב התחיל להסתבך כשמאור, אחרי כל ההמתקים, סירב לאכול ארוחת ערב.
לא רוצה מרק! צרח ומרח פירה על השולחן. אני רוצה שניצל! אמא תמיד קונה שניצל!
אין כאן שניצל, ניסיתי להסביר בסבלנות. יש קציצות, כמו שסבתא עושה. טעים, תנסה.
איכס! והצלחת עפה לרצפה.
טופי מיד קפצה לזלול את הקציצה, הלכתי לנקות. עידו, שראה את אחיו, הזיז צלחת.
גם אני לא אוכל את זה. דודה, תזמיני פיצה.
פיצה לא בריאה, עידו, ניסה שלומי להפעיל סמכות. תאכל מה שדנה הכינה.
אמא אומרת שבישול זה לְפראיירים, הרבה יותר קל להזמין, ענה הפילוסוף בן ה-7.
הבנו שהלילה יהיה ארוך.
לאחר שתחבנו להם סנדוויצ’ים והשכבנו אותם על הספה (אילתרנו פיז’מות על בסיס טריקו ישן של שלומי), סוף סוף הלכנו לישון.
מחר בצהריים היא אוספת אותם. נלך לפחות לסרט, ניסיתי להרגיע את עצמי.
ברור, חיבק שלומי. סליחה שנכפה עליך כל פעם. יעל פשוט חסרת אחריות, לא רעה.
הבוקר התחיל בשבע עידו ניסה לבדוק מה יש בארון מטבח והפיל קופסת קוואקר שהתפזרה ברעש.
בטעות, אמר כשהגעתי עייפה למטבח.
הכל בסדר, ספרתי עד עשר. קח מטאטא, תעזור לנקות.
אני לא יודע, אמר. אצלנו רק אמא מנקה, או סבתא כשבאה. אני גבר.
בשתיים הדירה נראתה כמו אחרי מבצע צבאי ללא משחקים מהבית, בנו מבצר מכריות, גזרו עיתוני אופנה, ניסו לאלף את החתול שברח למעלה הארון.
הכול מוכן, נשאר רק לחכות.
14:00. אין דפיקה בדלת.
14:30. דממה.
תתקשר אליה, אמרתי לשלומי.
שלומי התקשר. צלצולים, ואז: “המנוי אינו זמין כעת”.
אולי בדרך? קו אחרי ראש העין חלש, ניסה להרגיע.
שלומי, באמת נראה לך שיש ראיון עבודה בשבת? חציתי ידיים.
חיכינו עד הערב, יעל לא ענתה. מאור התחיל לבכות ולשאול איפה אמא, עידו נהיה עצבני ודרש טאבלט שנגמרה לו הסוללה (כמובן, בלי מטען).
היא לא מגיעה היום, אמרתי, מביטה על הדמדומים. זה פשוט חוסר אחריות.
אולי נגמר לה הטלפון, או קרה משהו, שלומי ניסה. אבל ראיתי שהוא מוּדאג.
הלילה היה סיוט מאור הרטיב את הספה, נאלצתי להחליף מצעים ולנקות, עידו דרש אור במסדרון מרוב פחד. לא עצמתי עין.
יום ראשון, הטלפון של יעל עדיין לא עונה.
אני מתקשרת לאמא שלך, אמרתי בארוחת הבוקר.
אל תעשי את זה! שלומי נבהל. הלחץ דם שלה השתגע לפני שבוע, אם תשמע שיעל נעלמה…
שלומי, מחר שנינו עובדים. אני ב-8 במשרד. מי יישאר איתם?
אני אקח יום חופש, נכנע.
בצהריים קרה שחששתי: מאור רץ, נתקל בוַוזה מתנה מההורים שלי לחתונה והיא התרסקה. הצליל נשמע לי כמו פצצה.
זה מאור! קפץ עידו.
אספתי שברים בשקט. רציתי לבכות, אבל הייתי פשוט רותחת. ניקיתי, שטפתי, נכנסתי לחדר שלנו ושלומי שם לבד.
אם יעל לא חוזרת עד מחר בבוקר אני פונה למשטרה. ומשם לרווחה.
דנה! זו אחותי! לא למשטרה! לא רווחה! צעק, קם. את רוצה לשלוח אותם לאומנה?
אני רוצה אחריות. אנחנו לא בייביסיטר. יש לנו חיים! למה אנחנו צריכים להתעלל בעצמנו בגלל שהיא חוגגת?
היא לא חוגגת, היא בעבודה!
בעבודה?? שלפתי את הפלאפון. תראה!
פתחתי פייסבוק, יעל חסומה אצלי, אבל חברה משותפת סימנה לי על הקיר שלה הופיעה תמונה: יעל יושבת בגדי ים, קוקטייל ביד, בבריכת הספא היוקרתי מחוץ לעיר. התמונה מהשעות האחרונות, כיתוב: “סוף סוף חופשה שמגיעה לנו! בנות, הרווחנו את זה!”.
שלומי התבונן, חיוור.
אולי תמונה ישנה… ניסה.
התאריך היום, והבגד ים חדש מהקיץ הזה, הטחתי.
הוא התיישב על המיטה, קובר פניו בכפות ידיים.
ומה עושים?
אני לוקחת אותם מחר איתי לעבודה. אתה מתקשר לאמא שלך, ומעכשיו היא תתמודד. נמאס.
הלילה היה קשה עוד יותר: מאור קיבל חום, אולי מהמתח, אולי מהאוכל. חוץ ממני, אף אחד לא ישן. טיפלתי בו בלילה.
בשבע בבוקר, יום שני, סוף סוף הטלפון של יעל הודיע חזרה לרשת.
שלומי התקשר מיד.
איפה את?! שאג, עידו התעורר מהצעקות.
למה אתה צועק על הבוקר? ענתה בשאננות. הראיון התארך, הייתי חייבת להישאר. אמרתי לכם, זה חשוב.
איזה ראיון עבודה בספא? ראינו תמונות! בזמן שאת בבריכה, מאור פה עם חום! צרח עליו.
שתיקה ארוכה.
אתם מרגלים אחרי? אסור לי חופש? אולי פגשתי מישהו! ואם מאור חולה זה באחריותכם. ילדים בריאים השארתי! אם יקרה לו משהו תשלמו!
תגיעי עכשיו, או לרווחה הם עוברים, אמר שלומי בקרירות שלא הכרתי בו.
כבר באה, ירקה וניתקה.
יעל הגיעה אחרי שלוש שעות, ריח בושם יקר ועור שטוף שמש. התנפלה על מאור עם חיוכים.
מה עשיתם לו? הם פגעו בך? התפרצה עלי, מבטה מזעזע בזעם טהור. ידעתי שאי אפשר לסמוך עלייך! אין לך ילדים, את לא מבינה כלום!
העולם התהפך לי. כבר שנים אנחנו מנסים, והיא יודעת.
תעזבי את הבית, לחשתי בקור.
מה?
קחי אותם ותלכי. ואל תחזרי אף פעם.
גם כן, פלטה בהרמת כתפיים, החלה לדחוף דברים לשקית. בואו, עידו, מאור! נצא מפה.
את חייבת כסף, חסם שלומי את הדרך. על הוַוזה חמשת אלפים, על אוכל שלושת אלפים, על תרופות אלף, על עוגמת נפש לא נספר. בסך הכול תשעת אלפים שקל. תעבירי עכשיו.
השתגעת? צעקה מהמשפחה לוקחים כסף?
לספא היה לך, אז גם לנו יהיה. אחרת אני מדבר עם אמא, עם תמונות, עם הכול.
יעל גלגלה עיניים, מצמצה וחפרה בפלאפון.
קח, הפלאפון של שלומי צפצף עם הודעת העברה. יותר אני לא פונה לעזרה מכם!
לקחה את מאור, דחפה את עידו וטרקה את הדלת.
נשארתי רפויה על הספה. עדיין ריח של חום ילדים וחטיפים, על הקיר כתם נותר מהקציצה המעופפת.
שלומי התיישב לידי, לקח לי יד.
אני מצטער, אמר בקול סדוק. טיפש הייתי.
אתה לא טיפש, נשענתי אל כתפו. אתה פשוט אח. אולי עכשיו תבין.
מבטיח זה לא יקרה שוב.
ישבנו חצי שעה, שקט מושלם. אחר כך ניגשנו לנקות יחד שטפנו, סידרנו, כל אחד יודע במה לטפל. לאט, הלכו יחד גם הלחץ והחוויה הקשה של שלושת הימים.
בערב התקשרה חנה, חמותי.
דנה יקרה, קולה שביר. יעל התקשרה, ברחה לי. בכתה. מספרת שהפקרתם את הילדים, דרשתם כסף. זה נכון? משפחה לא מתנהגת ככה…
נשמתי עמוק. בעבר הייתי מצטערת, מסבירה. עכשיו, לא עוד.
חנה, יעל לא סיפרה הכול. אם את רוצה לדעת תשאלי אותה איפה היה ה”ראיון”, ומה לבשה בבריכה. ויותר טוב תבואי אלינו לקפה כשתרגישי טוב. יש לנו הקלטה של עידו “אמא לא אוהבת לבשל, זה לפראיירים”. יש מה לדבר.
שתיקה. לבסוף, “הבנתי… טיפשה היא, מה לעשות. שמרתי עליה יותר מדי”.
אנחנו לא כועסים. פשוט למדנו לקח.
סיימתי שיחה.
תגיד, אמרתי לשלומי שנעץ בי מבט מודאג. מה דעתך שנזמין פיצה ענקית, פיצוי, ונשתה יין? מגיע לנו.
ומה עם הצימר? שאל.
בשבוע הבא. ננתק את הטלפונים. שנינו.
וכך עשינו. כששבוע אחר כך הופיע “יעל” על המסך, שלומי שם על שקט והפך את הנייד. לקח נעשה, גבולות ברורים, והקשרים המשפחתיים אפילו התחזקו כשאתה שומר עליהם במרחק הנכון.
