נו, חגיתוש, בחייך! זה ממש עניין של חיים ומוות, באמת! פשוט אין לי אף אחד אחר, אימא במושב, הלחץ דם שלה שוב עלה, אני לא יכולה להטריד אותה, ואת הרי הכלה שלי, הכי מדהימה, הכי אכפתית! תמר פיטפטה מהר כל כך, שהמילים שלה נמרחו כמו סירופ דביק, ורק פה ושם חגית הצליחה לדלות חלקים “דחוף”, “רק עד הערב”, “תעזרי לי”.
חגית עמדה בכניסה לדירה שלה, ביד אחת סמרטוט אבק ובשנייה רצועה של תמרה, התחש שביקשה בתוקף לאכול את האורחים הלא קרואים. האורחים היו תמרית, גיסתה, ושני בניה: עוז בן שבע ואייל בן ארבע. הילדים כבר הספיקו להזיע בבוץ על שטיח הכניסה, ועכשיו חפרו באצבעות את הטיח בקיר.
תמר, רגע, ניסתה חגית להשתחל לתוך הנהר. איזה ערב? היום שישי. אילן ואני קבענו לצאת מהעיר, נופש בים המלח, הזמנה ששמרנו כבר חודשיים.
תמרית הניפה ידיים דרמטית, כמעט הפילה תיק גדול ומלא, מתפוצץ מבגדים קטנים.
איזה נופש ואיזה נעליים? אתם צעירים, עוד תספיקו לנסוע! לי עכשיו הכל קורס! הציעו לי… בקיצור, ראיון עבודה בעיר אחרת. תפקיד פצצה, שכר מהמם, שעות גמישות. אם אני לא נוסעת עכשיו הלך. כל זה בשביל הילדים! את יודעת שאין לי בעל, המזונות זה בדיחה, לבד לגמרי.
היא שלפה קמט מצוקה על גשר האף. תרגיל “אימא קורבן” קלאסיקה תמריתית.
בדיוק אז יצא אילן מהמטבח, טוסט בפה, נעצר בהלם.
תמרה? מה את עושה פה? קבענו לזוז בשעה.
אילניק! אחי! קרבה אליו, כמעט דרסה אותו. תציל אותי! אני חייבת חייבת לנסוע, רק ללילה! מחר בצהריים אני פה, נשבעת בנשמה! עוז ואייל אצלהם רגועים, אתם אפילו לא תרגישו. תדליקו להם טלוויזיה, עוגיות וזהו, מלאכים.
אילן הביט בחגית בעיניים אומללות היה שם פחד, רחמים וגם אשמה. רך מדי, והיא רכב עליה את הפרצות.
חגו’, אולי… ניסה. נבטל לסוף שבוע, תמרה הרי מנסה עבודה חדשה. חשוב.
אילן, הזמנה שלא ניתנת לביטול, לחשה חגית בלב כואב. ואני גמורה מהשבוע.
אני אחזיר לכם, נשבעת! נכנסה תמרית חזק. מהמשכורת הראשונה! אחזיר לכם גם על הנופש, ועוד פיצוי ועוגת גבינה. איפה אשאיר אותם? אצל הסבתא אי אפשר!
אייל פתאום התעטש ומשך את האף בשרוול. עוז כבר התיישב בסלון על הדק, פתח טלוויזיה על ווליום התופת.
טוב, נשמה חגית, הוסיפה לעצמה מים רותחים על הלב. מחר בצהריים! גג שתיים, תמרה, אחרת שניהם עולים על קו למושב של אימא שלך, ושלא תבכי על הלחץ דם.
מדהימה! מלאכית! תמרה נתנה לה נשיקה רטובה בלחי, הורידה לילדים מעילים, תחבה לאילן מתנה: שקית בגדים. בלי שלום לילדים, כבר נעלמה מאחוריה. זמינה תמיד! אוהבת!
הדלת נטרקה. רק פרסומות ירדו מהטלוויזיה לחלל.
הנה, הרים אילן חיוך אשם. איזה חופש.
נסתדר, חגית ראתה את הפסים של הבוץ בכניסה. יום אחד, רק שלא יפרקו הכל.
תחילה הם היו שקטים. טלוויזיה, קערת בונבונים; חגית פתחה את השקית שני סטים תחתונים, זוג טייץ לילד, טאבלט עם מסך שבור, חבילת ביסלי סוג ד׳. פיג׳מות אין, מברשות שיניים אין.
אפילו פיג’מה לא הביאה, חייכה חגית יבש. וגם לא מברשות.
אני הולך למכולת, נרתם אילן. אקנה עוגיות, חלב, דגני בוקר. צריך להאכיל אותם מחר.
הערב הפסיק להיות שקט כשאייל, מוקסם מהמתוקים, פסל קטניות בטריו. צלחת פירה הפכה לפלזמה “אני רוצה שניצלונים! אמא תמיד קונה לי שניצלונים!”
אין פה שניצלונים, הסבירה בעדינות חגית. יש קציצות חמאת עוף תוצרת בית.
איכס! הצלחת התרסקה.
תמרה הקטנה הסתערה לאסוף פירורים. חגית, שיניים חפויות, ניקתה. עוז, בצד, דחף את הצלחת.
גם אני לא אוכל את זה. אילן, תזמין פיצה.
פיצה לא בריאה, ניסה אילן ללחך סמכות. תאכל את מה שחגית הכינה.
אימא אומרת שבישול זה לקרטונים, עדיף להזמין, התיז הפילוסוף בגיל שבע.
המבטים בין חגית לאילן כבר היו חסרי תקווה. ערב ארוך.
בסוף האכילו אותם סנדוויצ׳ים, השכיבו בסלון. חיפשו חולצות טי של אילן כפיג׳מות; נפלו לשינה מותשים.
מחר בשתיים, חזרה חגית כמו מנטרה. נלך אפילו לסרט.
ברור, אילן חיבק אותה. סליחה, שיצא כך. תמרה תמיד מבולגנת, אבל לב טוב.
בוקר שבת התחיל ברעש. עוז החליט לבדוק את תוכן הארונות, הפיל קופסת פתיתים כל הרצפה נראתה כמו מדבורון שיבולת.
לא כיוונתי, פלט, כשחגית הגיחה מנומנמת.
אז תביא מטאטא ותעזור, היא אמרה בשקט.
אני לא יודע, ענה ברצינות. אצלנו אמא מנקה. או סבתא. אני גבר.
עד שתיים הבית היה שדה קרב. כריות הפכו למצודה, מגזינים לפאזלים, החתולה קיבלה ניסיונות אילוף ונעלמה לעליית הגג.
צהריים. הכול מוכן. כאב שקט גבה בלב.
14:00. שקט במדרגות.
14:30. כלום.
תתקשר אליה, חגית אמרה לאילן.
אילן חייג. צלצולים ארוכים. בסוף, שמעו: “המנוי אינו זמין כעת”.
אולי באמצע הדרך? משך בכתפיים. שם לפעמים אין קליטה.
איזה ראיון עבודה, אילן? בשבת? חגית שלבה ידיים. אתה מאמין בה בכלל?
המתינו עד הערב. טלפון כבוי. אייל התחיל לבכות איפה אמא? עוז נעשה תוקפני, דרש את הטאבלט; המטען, כמובן, לא היה שם.
היא לא תחזור, קבעה חגית, עיניה ילדותיות לעייפות. אילן, זה מגעיל.
אולי קרה לה משהו? סוללה נגמרה? אוטובוס נפל? אילן ניסה לשכנע את עצמו.
בלילה אייל הרטיב, החליפו מצעים. עוז רצה אור במסדרון פוחד ממפלצות. חגית לא נרדמה דקה.
ראשון בבוקר. שקט מתוח. טלפון תמרה שותק.
אני מתקשרת לאמא שלך, אמרה חגית בארוחת בוקר.
לא! הקפיץ אילן. היה לה התקף לחץ דם, תתמוטט לשמוע שתמרה נעלמה. נחכה עד הערב. לא תשאיר אותם לעד.
אילן, אנחנו משתגעים. מחר עבודה. יש לי דוח להגיש. מי ישמור?
אקח יום חופש, הבטיח אילן.
בצהריים פיצוץ. אייל, בריצה פראית, הטיל וְזה של זכוכית מתנה מהורי חגית לחתונה. הרעש חצה את העולם.
זה לא אני! מיד קפץ עוז. זה אייל!
חגית אספה את השברים בשתיקה. דמעות לא ירדו; כבר רק קור. שטפה, ניגשה לאילן החיוור.
אם היא לא צצה עד הבוקר אני מודיעה לרשויות. אמא שנטשה קטנים. אופק.
חגית! קפץ. זו אחותי! משפחה! לא לבית יתומים…
אני רוצה שתקח אחריות! צעקה חגית אנחנו לא בייביסיטר תמידי! לכל אחד יש גבול, אילן! למה אנחנו צריכים לשלם בחופש, בריאות, שקט נפשי, כי לה מתחשק לברוח?
היא הרי בעבודה!
עבודה?! שלפה את הטלפון. תסתכל.
פתחה פיד לתמרה יש פרטי, אבל דרך חברה יכולים לראות סטורי.
הנה: תמרה בבריכה כתבנית דולפין, קוקטייל ביד, לוקיישן: “מלון סי-סקייפ, קיסריה”. התמונה הועלתה שלוש שעות קודם: “סוף סוף חופשה שהרווחנו! בנות, זה שלנו!”
אילן הביט, פניו נצבעים.
זה, זה ישן… גמגם, ניסה לפתח תירוצים.
תאריך, אילן. בגד ים חדש. עד לפני שבוע בחנות.
הוא נפל על המיטה, מישש את הרקות.
מה עושים?
מחר. אני באה עם הילדים לעבודה ואתה מתקשר לאמא שלך. שיקחו אותם. הסבל נגמר.
הלילה הגרוע מכל. אייל קיבל חום 38.5. חגית הביאה אקמול נוזלי, מגבות קרות, לא נרדמה שנייה. אילן הלך מהחלון לדלת.
שבע בבוקר, שני פתאום, נורית: “המנוי חזר לשרות”.
אילן תקשר.
הלו? תמרה נשמעה כעוסה.
איפה את? צעק אילן, עוז התעורר מהלחץ. מה עשית?
מה אתה צועק? פיהקה. הראיון התארך, עניין גדול.
ראיון בבריכה?! אייל חולה! כמעט ארבעים חום!
שקט.
עוקבים אחרי? אולי אני מסדרת את החיים! פגשתי גבר! מה אתם מאכילים את הילדים? השארתי בריאים! אם יקרה משהו תשלמו!
תגיעי. מיד. או שכולכם ברווחה, אמר אילן בגרון קפוא שטרם שמעה חגית ממנו.
יאללה, בסדר! היסטרית.
תמרה הגיעה שלוש שעות אחרי. חגית כבר הודיעה למשרד ונעצה יום חופשי.
תמרה דילגה פנימה, מבושמת ושזופה. קפצה על אייל, שבקושי נשם מתחת לשמיכת הצמר.
מה עשיתם לו! הרעבתם אותו? פורר לכם? ידעתי שאסור להפקיד בידייך! אין לך ילדים אז מה כבר את מבינה?!
חגית חשכה בעד עיניה. זה דקר מתחת לחגורה. שלוש שנים טיפולים, בדיקות. תמרה ידעה הכול.
החוצה, לחשה.
מה?
עם הילדים. עכשיו. ולכאן את לא חוזרת. לעולם.
שטויות, החלה לקפל בגדים. קדימה, הביתה. אמא תקנה הפתעות…
את חייבת כסף, אמר אילן, חוסם את הדרך.
מה כסף? נדרכה.
אגרטל אלף שקל. אוכל שש מאות. תרופות מאתיים. מוסרי אין עליו ערך, אני סולח לך. תעבירי שמונה מאות.
תתבייש! מהמשפחה? צווחה. אין לי.
היה לך לספא. יהיה גם לזה. אחרת אמא יודעת הכל, עם התמונות, עם הקוקטייל. תראי לה איך את “עובדת”.
תמרה כיווצה שפתיים, העבירה כסף, השליכה “בתיאבון!” חטפה את הילדים, דחפה אותם החוצה, סגרה דלת.
חגית קרסה לספה. עוד ריח של תרופה, חמוץ של ילד, עשרות עטיפות על הקיר כתם בלתי מוסר.
אילן התקרב, התיישב, אחז יד.
אני מצטער, מלמל. אני אידיוט.
אתה לא אידיוט, השעינה עליו את הראש. אתה אח. אבל הבנת מה המחיר של ההבטחות שלה.
הבנתי. לא יחזור. מבטיח.
הם ניקו, עובדים יחד: רצפה, כביסה, חלונות. מתח של שלושה ימים הלך כמו חול.
בערב, צלצול מאמא של אילן לאה:
חגיתוש, שלום לך, קולה עייף. תמרה בכתה לי. סיפרה שגירשתם אותה, סירבתם לשמור על הילדים, רציתם כסף… זה נכון? משפחה! איך אפשר…
חגית נשמה עמוק. פעם הייתה מסבירה. עכשיו למדה.
לאה, ענתה בשקט. תמרה לא סיפרה הכול. תשאלי איפה הבריכה של הראיון עבודה שלה. עדיף תבואי אלינו כשהלחץ תרד. נפתח לך סרטון עוז מסביר שאימא לא מבשלת, זה לַפראיירים. יש הרבה דברים לשתף.
שקט. אחריו אנחה:
הבנתי אותך, חגית… טוב. אולי פישלתי איתה.
אנחנו לא כועסים. רק עשינו סדר.
חגית ניתקה.
אילן, פנתה אליו. בא לי להזמין פיצה. לא בריא, אבל מגיע לנו. גם יין נטול אחריות.
ומה עם הנופש?
שבוע הבא, נלך. וסוגרים טלפונים. שנינו.
וכך עשו. שבוע אחר כך שיחה מתמרית. אילן רק השתיק והשאיר הטלפון הפוך. גבולות שורטטו, משפחתיות באיזון חדש. כי גם הדם זורם הכי טוב כשלא לוחצים עליו יותר מדי.
