לפני שנים רבות, ביום שבו גיליתי שבני שלי עזב אישה בהריון, הרגשתי כאילו השמים נופלים עליי. לא בושתי בעצמי, אלא כאב לי על אותה בחורה, נעמה שמה, שראיתי פעם מתרוצצת ברחובות יפו על אופנוע שליחויות, בטן הריונה מתבלטת מבעד למדי העבודה, ועייפות עמוקה בעיניה מתחת לחום של תל־אביב הקיץ.
באותו רגע הבנתי שליבי לא יניח לי לעמוד מן הצד. לקחתי יוזמה וביום שלישי בצהריים הגעתי אל דלת ביתה. היא פתחה לי את הדלת עדיין עם חולצת השליחים עליה, בטן עגלגלה ועיניים שחוקות, שגרמו לליבי להתכווץ.
כן? שאלה, ספק בחשש.
עמדתי מולה ואמרתי במפורש: אני זו אם אותו חסר אחריות שנטש אותך. באתי לעשות סדר.
עיניה מיד התמלאו דמעות.
גברת, אני ממש לא מחפשת מריבות
לא באתי לריב, יקרה השבתי בשקט. באתי להציע עזרה. את מכירה עורך דין טוב לענייני משפחה? כבר דיברתי איתו ושילמתי את שכרו בשקלים. מחר מחכה לך פגישה איתו.
היא הייתה המומה ואני המשכתי ואמרתי: הילד הזה, שלי הוא בדם אבל לא תמיד בדרכו. הוא ישלם מזונות לילדו, אפילו אם ייאלץ לעבוד בשלוש עבודות.
וכך היה. עורך הדין עשה את מלאכתו נאמנה. כשהנכדה שלי הרי זו נכדתי, בין אם בני יסכים ובין אם לא יצאה לאוויר העולם בבית החולים איכילוב, הגעתי עם חבילת חיתולים, בגדי תינוק, ומיטת תינוק מפורקת. הכול ברכב.
באמת, גברת, לא היית חייבת אמרה לי.
הייתי חייבת ועוד איך קטעתי. אני הסבתא.
כמובן שבני מיד הפסיק לדבר איתי. הוא האשים אותי בבגידה, בהתערבות, בהרס חייו. עניתי לו שההרס הוא מעשה ידיו שלו, ואני רק מנסה לבנות מתוך ההריסות.
שנתיים חלפו. נעמה והנכדה שלי גרות איתי. נעמה לומדת בערבים בסמינר רות רפואה כדי להיות אחות, אני שומרת על התינוקת, ואנחנו המשפחה הכי מוזרה וכנראה הכי חזקה בגבעתיים. הבן שלי עדיין לא מדבר איתי, אבל משלם מדי חודש את המזונות כי עורך הדין לא עושה הנחות.
אתמול, כשהאכלתי את הנכדה מהבקבוק, נעמה חיבקה אותי מאחור ולחשה:
תודה אמא.
“אמא”.
אני חושבת לעצמי יש מתנה גדולה מזאת? לזכות בבת ובנכדה, גם אם איבדתי זמנית את בני? לפעמים משפחה זו לא רק זו שבה נולדת, אלא זו שאתה בוחר להגן עליה.
סיפור על אחריות, מצפון ואהבה בלתי צפויה.
