גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי – הכול התחיל כשהוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב שלנו נשמע הזוי, אבל בדיוק כך זה קרה: האיש שמעולם לא נגע במטאטא הפך פתאום ל’גיבור הניקיון’, ורק כשהגיעה שכנה חדשה, טאטוא הרחוב הפך להרגל קבוע בשבע בבוקר. כשהתחלתי לעקוב גיליתי – בכל פעם שהוא יוצא, גם היא שם, מחייכים, מדברים, נפגשים “במקרה”. כששאלתי, הוא הודה: “אני מאוהב בשכנה.” דרשתי שיעזוב את הבית, והוא עבר לגור אצלה ממול. אחרי חודשיים הם עזבו את העיר יחד, ואני נשארתי עם מטאטא והשקט ברחוב.

גיליתי שבעלי לשעבר בוגד בי, בגלל שהוא התחיל לטאטא את הרחוב.
זה נשמע מופרך, אבל בדיוק כך קרה. הוא היה חשמלאי ועבד מהבית. הייתה לו סדנה במרתף, ובמשך כל היום היה עסוק בכבלים, כלים ולקוחות. אף פעם לא היה אחד שאוהב עבודות בית. לא בגלל משהו מיוחד, פשוט לא היה לו חשק. כשכבר היה לו זמן פנוי, הוא העדיף לנוח לראות טלוויזיה, לשתות גולדסטאר עם חברים, או להפעיל מנגל בגינה. הוא היה רגוע מאוד. לא אהב מסיבות, אף פעם לא היה עצבני, וגם לא היה מהאנשים שמעוררים חשד.
הרחוב שלנו היה שביל עפר רחב, מוקף עצי אקליפטוס. תמיד היו עליו עלים, אבק, בוץ. הטאטוא היה כמעט יומיומי. בד”כ אני הייתי קמה מוקדם בבוקר, וטאטאתי תוך כדי שאני מכינה קפה וארוחת בוקר. ואז, יום אחד, לבית ממול עברה דיירת חדשה. לא דבר נדיר הבית הזה תמיד היה מושכר וכל כמה חודשים היו מתחלפים שם דיירים.
כמה חודשים אחרי שהיא עברה לגור שם, הוא התחיל להגיד לי:
“עזבי, היום אני אטאטא.”
בהתחלה חשבתי שזה נחמד. השתמשתי בזמן הזה לסדר כלים, לשטוף את המקלחת, לסדר בבוידעם. לא שמתי לב אליו במיוחד. לא הייתה סיבה.
אבל הוא התחיל לעשות את זה כל יום.
ולא רק זה תמיד באותה שעה. בדיוק בשבע בבוקר. לא דקה קודם, לא דקה אחרי. התחלתי לשים לב, כי הוא מעולם לא היה מדויק בשום דבר, חוץ מהעבודה. יום אחד, מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון.
וראיתי אותו.
עומד עם מטאטא ביד, ולא מטאטא. מדבר. מחייך. ומולו השכנה. “מקרה,” חשבתי. אבל למחרת זה קרה שוב. ושוב למוחרת. בכל פעם שהוא היה יוצא, גם היא הייתה יוצאת. כאילו קבעו מראש.
התחלתי לשים לב יותר. זה לא היה רק בבוקר. בשבת אחת הוא אמר שהוא קופץ לשתות בירה עם חברים. נשמע רגיל. כשהוא פתח את הדלת, היה בי משהו לא שקט. הפרצתי חלון וראיתי שגם השכנה יוצאת באותו רגע. היא קראה בקול:
“אוי, תל נעים, ערב טוב.”
הוא ענה לה הכי טבעי שיש. והיא הוסיפה:
“איזה צירוף מקרים, גם אני הולכת לאותו כיוון.”
והם המשיכו יחד.
בשבת אחרי זה הוא אמר שהוא הולך לשחק כדורגל משהו שהוא כמעט אף פעם לא עשה. יצא, וכמה דקות אחרי זה גם היא יצאה, מדברת בטלפון, הולכת בדיוק לאותו כיוון.
לא היו לי הוכחות. לא היו לי הודעות, לא תמונות. כלום. רק הרגלים. שעות. “מקרים” שכבר לא נראו לי מקרים.
יום אחד התעמתתי איתו. לא שאלתי. אמרתי מיד:
“אני יודעת עליך ועל השכנה.”
הוא הביט בי מופתע. בהתחלה הכחיש, אבל אמרתי:
“ראיתי אתכם. כל יום. אל תשקר לי.”
הוא שתק. הוריד עיניים. ואז אמר:
“נכון. אני איתה. התאהבתי.”
צעקתי עליו שיעזוב את הבית. לא היינו עם ילדים, לא היה תהליך ארוך. האירוניה היא שהוא עבר לגור בדיוק בבית ממול, איתה.
הם לא נשארו שם הרבה זמן. אולי חודשיים. אחרי זה נעלמו. אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה. עזבו את העיר ומעולם לא שמעתי עליהם שוב. השכנים דיברו, המשפחה אמרה דברים, אבל אותי כבר לא עניין לדעת כלום.