גדלתי במאמץ לא לאכזב את אמא שלי ומהר מאוד לא שמתי לב איך אני בולעת בשקט את הנישואים שלי.
אמא שלי תמיד ידעה בדיוק מה נכון. או לפחות עשתה רושם כזה. עוד כשהייתי ילדה, פיתחתי כישרון לקרוא מזג אוויר לפי הטון שלה, איך שהיא סגרה את הדלת, ואפילו לפי השתיקה שלה. אם היא הייתה מרוצה היה שקט בפסגת הר הצופים. אם לא… כנראה עשיתי משהו לא בסדר.
“הבקשה שלי פשוטה,” הייתה אומרת. “רק אל תאכזבי אותי.”
ה”רק” הזה היה שוקל יותר מקילו ומחצה בסופרים בירושלים.
כשגדלתי והתחתנתי, הייתי בטוחה שסוף סוף החיים שלי בידיים שלי. בעלי, גיא, היה אחד שקוראים לו “אדם טוב לב”. רגוע, סבלני, בורח ממלחמות כמו מירוץ בתל אביב. בהתחלה, אמא שלי אפילו חיבבה אותו. אבל זה לא נשאר ככה לזמן רב. פתאום, פתחה משרד ייעוץ לכל דבר שבחיי.
“למה את חוזרת כל כך מאוחר?”
“לא חושבת שאת מגזימה עם העבודה קצת?”
“הוא בכלל עוזר לך במשהו?”
בהתחלה צחקתי. אמרתי לגיא שאמא סתם דואגת, כמו כל אמא יהודיה שמכבדת את עצמה. אחרי זה כבר הסברתי, ובסוף, לאט לאט, התחלתי להתיישר.
בלי לשים לב, נהייתי מרצה דו-לשונית: עם הראש אחד מדבר בקול העדין של בעלי שקט, הגיוני, מחפש קרבה, והשני הקול המוכר של אמא שלי, שתמיד יודעת, תמיד רוצה.
כשרק גיא ביקש ניסע לטיול זוגי בים המלח, אמא קיבלה פתאום התקף גב. אם היו לנו תוכניות, פתאום היה לה צורך דחוף בי. אם גיא שאל אם אני מתגעגעת, עניתי: “תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד.”
והוא? הוא הבין. יותר מדי זמן.
עד שיום אחד, במקום לצעוק או להטיח דלת, הוא אמר משפט שזעזע לי את הקפה:
“נדמה לי שאני במקום השלישי בנישואין האלה.”
עניתי בחדות, כאילו זה המונדיאל של ההגנה על כבוד המשפחה. הגנתי על אמא. הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים, שזה ממש לא פייר לבקש ממני לבחור.
אבל האמת שכנראה כבר בחרתי, ופשוט לא היה לי אומץ להודות.
מאז הדממה בין קירות הדירה נהייתה רועמת. נרדמנו עם גב אחד לשני. דיברנו רק על קניות, ניקיונות, אבל לא עלינו. כשהיינו רבים, אמא שלי תמיד איכשהו ידעה.
“מה אמרתי לך?” חוזרת כמו שיר שמתנגן במפית יומולדת. “גברים כולם אותו הדבר.”
ואני? האמנתי לה הרגלים הם תורשה חזקה.
עד שיום אחד חזרתי הביתה וגיא לא היה. בלי טריקת דלת, השאיר את המפתחות על השולחן ומכתב קצר:
“אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות בינינו כשהאמא שלך יושבת לנו בסלון.”
התיישבתי על המיטה, ולא ידעתי למי להתקשר קודם: לאמא שלי או אליו.
חייגתי לאמא.
“נו, מה ציפית? אמרתי לך…” היא פסקה ביובש.
משהו בתוכי נשבר. פתאום הבנתי: כל החיים רק פחדתי לאכזב אדם אחד
ובדרך איבדתי את מי שרק רצה שאהיה לצידו.
אני לא מאשימה את אמא שלי לבד. היא אהבה בדרכה. אני זו שלא שמתי גבול.
אני זו שטעיתי, שבלבלתי בין חובה לאהבה.
היום אני לומדת שיעור שנדרשתי ללמוד מזמן:
להיות ילדה זה לא להישאר ילדה לנצח. ונישואין לא שורדים שיש בהם מבקר שלישי.
ואתה?
קרה לך לבחור בין לא לאכזב הורה ולשמור על עצמך?
