ההורים שלי חיו בירושלים ואני גרתי במשך שנים רבות בתל אביב.
עברו למעלה מעשרים שנה מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו. שניהם עבדו כאמנים, הופיעו במקהלות עממיות וסבב חייהם היה מסעות והופעות בלי סוף. כשמלאו לי חמש, עברתי לחיות עם סבתא שלי. כדי להקל עליה במעט, היא עברה לגור אצל קרובי משפחתה בבקעת בית שמש. בהתחלה, ההורים היו מגיעים לבקר אותנו פעם או פעמיים בשנה, לפעמים שלוש. עם הזמן, גם הביקורים הללו התמעטו עד שנפסקו לגמרי. בסוף כבר חדלתי לחשוב עליהם. כעבור זמן מה גם הקשר בינינו נותק לגמרי. בתקופת לימודיי בבית הספר לרפואה, נישאתי בשנת הלימודים השלישית שלי.
היום, לי ולבעלי יש מרפאת שיניים משלנו ואנחנו מרוויחים יפה מאוד. לפני כשנה, אבא ואמא שלי הופיעו פתאום. הם התחילו להתקשר למרפאה, כיוון שאפילו את מספר הנייד שלי לא היה להם. השיחות שלנו התנהלו סביב התלונות שלהם על חייהם.
הקשבתי לכל תלונותיהם ואמרתי להם שזו הייתה הבחירה שבחרו באותו יום, כששלחו את בתם לגדול אצל סבתהּ. לפעמים, היו שולחים לסבתא שלי כמה שקלים בודדים, אבל לרוב היא ואני התקיימנו מהפנסיה הדלה שלה. היא חזרה וסיפרה לי זאת לא פעם, ואני גם הרגשתי בכך בעצמיהרי כל דבר היה כרוך בחיסכון.
הצטיינתי מאוד בלימודים, ובזכות זאת הצלחתי להתקבל באוניברסיטה לתכנית שכר-לימוד מסובסדת. כדי שיהיה לי ממה להתקיים ולרכוש בגדים, עבדתי כאחות לילה בבית החולים. כיום, אני חושבת שיש לי חיים משלי, ולהוריי יש חיים משלהםכל אחד בדרכו.
כשהבינו הוריי שאיני מתכוונת לסייע להם, התחילו לאיים שיתבעו ממני מזונות. אך במציאות המורכבת והמתוחה בין ערים לחיים בימינו, קשה לי להאמין שיצא מזה משהו. הדברים שאמרו הרחיקו אותי מהם לגמרי. אם קודם עוד התלבטתי וחשבתי לעזור להם כלכלית, עכשיו אינני רוצה לדעת עליהם דבר.
האם לדעתכם צדקתי, או שאסור היה לי לנהוג כך כלפי ההורים שלי?
