עברו שנים רבות מאז אותו לילה בלתי נשכח. הסיפור שסיפרתי לילדיי, נדמה לפעמים כאגדה, אך אכן התרחש ברחובות תל-אביב. זיכרונותיי מובילים אותי חזרה אל אותם ימים בהם חזרתי עייף ויגע ממשמרת לילה בהרצליה. כל שרציתי היה להימתח על המיטה הדלה בדירה השכורה שלי ולצלול לשינה עמוקה. לא היה קל להשתלב בעבודה לאחר השחרור מהכלא, והרבה אופציות לא היו. זכיתי לחסד כשהוזמנתי לשכור חדר יחד עם עוד תריסר גברים בגן יבנה. אחרת, מי יודע, אולי הייתי מוצא את עצמי ישן בקרוון סמוך למפעל.
באותו לילה החלטתי לקצר את הדרך, ופניתי דרך גן ציבורי קטן. הגשם הראשון של הסתיו רק התחיל לטפטף, הספסלים לחים והעצים חשופים. פתאום הבחנתי במשהו חריג: על ספסל בודד, בין ערמות העלים, נח צרור עבות. התקרבתי, ולתדהמתי ראיתי תינוקת עטופה בבד דק. לא הרגשתי את גופי מעייפות, אך הלב שלי פעם בחוזקה. מחשבותיי רצו – אולי פה שעות ארוכות. חששתי להסתבך בגלל עברי, אך לא יכולתי להתרחק.
לא הייתה אפשרות להביא ילדה כל כך קטנה לדירה הומה גברים. החזקתי אותה קרוב אליי ורצתי לבית הילדים הקרוב ברחוב ארלוזורוב. הגננת, גב’ עמיר, קיבלה אותנו. “אין פתק מהאם”, ציינה. “נקרא לה נעמה נועם”, הציעה בחיוך. הסכמתי, והשארתי אותה בידיהן הטובות של מטפלות המקום.
מאותה נקודה, מחשבותיי נדדו אל נעמה לעיתים קרובות. משפחה כבר לא הייתה לי, אך הלב ביקש קרבה ושלווה. התקשרתי לעיתים לבדוק לשלומה, ולאחר שהתחילה לדבר, התחלתי לבקרה בכל הזדמנות, מביא חבילות מהמאפייה, ספרים ושוקולדים, מתמלא גאווה על כל ציור שהעניקה לי. תמיד דמות אב הופיעה בהם, ופעמים רבות גם “אמא” לצידה.
באותה עת, הגיעה עובדת חדשה לבית הילדים מיכל, שגילה דומה לגילי, וגם היא בילדותה התחנכה שם. היא הבחינה באהבתי הגדולה לילדה, והבינה טוב מכולם עד כמה נחוצה לנעמה משפחה. מיכל הבינה שגם אם ארצה, לא יתנו לי לקחת את נעמה, כי אני גבר לבדי וכיוון שגם ליבה נטה אליי, החליטה לעזור לי ולעצמה.
שנים עברו, עשר במספר, ובכל ביקור עם נעמה גדלה כמיהתה לבית. בינתיים עבדתי כבר כאחראי מחסן במפעל במודיעין, השתכרתי לא רע והצלחתי לרכוש דירה קטנה בשכונת רמת-אליהו, אבל פקידי הרווחה סירבו להעניק לי את האפוטרופסות על נעמה כל עוד לא הייתה לי משפחה.
בשיחה פתוחה עם מיכל, החלטנו שאכן יש בינינו חיבה, ומספיק אמון לבנות בית יחד ולהגשים את חלומה של נעמה. התחתנו ברבנות ברמת-גן, עיצבנו לנעמה חדר פרטי בדירה, ויחד הלכנו לבית הילדים. נעמה קפצה אליי, חיבקה גם את מיכל, ולא הפסיקה לחייך בזוהר שלא אוכל לשכוח לעולם. כרעתי מולה ולחשתי: “נעמה, הכיני את התיק, את באה הביתה. אנחנו מחכים לך”.
כך התגשמה החלום של ילדה קטנה שמצאתי לילה אחד על ספסל של גן תל-אביבי. אם אני ומיכל נשארנו יחד לאחר מכן? הסיפור שותק, אבל אני בטוח שכן. מאז, לבבותינו התמלאו באור השמחה והחסד שהענקנו לילדה הזאת. ארץ ישראל לא תחסר סיפורים כאלה, מלאים טוב ותקווה, הודות לאנשים עם לב רחב ומעשים גדולים.
ואם אתם שואלים אהבתי את הסיפור הזה, והוא ממשיך ללוות אותי עד היום.
