כשאני עולה לאוטובוס בדרך לאוניברסיטה בתל אביב, אני שם לב לגבר כבן חמישים שנאבק להחזיק בידית. בתחילה חשבתי שאולי הוא שתוי, אבל כשבחנתי אותו בעיון, הבנתי שמשהו לא בסדר איתו. במקרה, שנינו יורדים באותה תחנת אוטובוס, וזה מעלה בי סקרנות וגורם לי לעקוב אחריו. אני מבחין שהוא הולך בצורה לא יציבה, והדאגה שלי גורמת לי להתקרב אליו. “סליחה אדוני, אתה מרגיש לא טוב?” אני שואל. עיניו פוגשות את שלי עם מבט מלא בלבול וכאב, ברור שהוא סובל. אני מתלבט מה לעשות, ופתאום הוא מתמוטט לרצפה, והוא לא מגיב לניסיונות שלי לעורר אותו. האנשים מסביב ממשיכים בדרכם, לא מתייחסים כלל.
אני פועל במהירות, מתקשר למוקד 101, ומיד מגיעה אמבולנס למקום. הרופאים מודים לי על ההזעקה המהירה, ומדגישים שאם לא הייתי פועל, זה היה נגמר באסון. לאחר שסיימתי את חובתי, אני ממשיך ללימודים באוניברסיטת תל אביב. אני גר עם אימי בלבד, לא הכרתי מעולם את אבי, ואימי עובדת כעוזרת ניקיון. יחד איתה אני מפנה שלג מהרחוב בימים קרים כדי להרוויח כסף. בזמן העבודה הזו, עוצרת לפתע לידנו מכונית יוקרתית זרה. אשה מרשימה יוצאת מהאוטו וניגשת אלינו בהחלטיות. “הרופא נתן לי את המספר שלך. הצלת את חיי אבי. הוא אמר שאילולא פעלת לקרוא לאמבולנס, אולי הוא לא היה שורד,” היא אומרת ונותנת לי מעטפה עם שטרות שקל לפני שהיא עוזבת. המחווה הבלתי צפויה הזו עזרה לנו להקל מעט מהעומס הכלכלי על אימי. הזיכרון מהאירוע הזה נשאר חרות בי.
לאחר שסיימתי את הלימודים בתיכון, אני מתגייס לצה”ל. “אתה השמחה הכי גדולה שלי,” אומרת לי אימי בחיוך, “גדלת והפכת לגבר אמיתי.” באותם ימים אני פוגש את עדי, אשה שידעתי שארצה לבלות איתה את שארית חיי. לפני שהמשכתי הלאה, הצגתי אותה בפני אימי. אימי התחברה מיד לעדי, בעלת יופי, חכמה ואופי נפלא שגידלו להורים אוהבים. הגיע הזמן להכיר את משפחתה של עדי. כשאימה פוגשת אותי בפעם הראשונה, נותרה ללא מילים. אבל אימה מחייכת בחום ומחבקת אותי. “עדי, את זוכרת את הסיפור שסיפרתי לך על הצעיר שהציל את סבא שלך?” היא מזכירה בחיוך. “באותו יום גורלי הוא מיהר לעבודה, ולפתע הרגיש כאבים עזים בחזהו. הוא התמוטט, וזה האדם המופלא הזה שעזר לו. הוא מיד התקשר לאמבולנס ונשאר לצד סבא לאורך כל הקושי.” אימה של עדי מחייכת בהתרגשות. המפגש הזה ממלא את כולנו שמחה גדולה, כי הדרכים שלנו הצטלבו שוב אחרי כל כך הרבה שנים.
