גברת, בבקשה אל תיגעי בשמלה עם ידיים מלוכלכות! קראה בקול המוכרת לעבר הזקנה…
אבל הגברת המבוגרת הייתה מוכנה לענות לה תשובה שלא תשכח במהרה.
זה חודש ינואר. ינואר קר כזה שחודר לעצמות, כזה שגורם לך להדק את המעיל חזק על הגוף, אפילו כשנדמה שאין עוד לאן להדק.
הזקנה נקראת יהודית. היא קרובה לגיל שבעים, לחיים שלה אדומים מקור והידיים חרושות מקשיי החיים… ידיים שמעולם לא אחזו בעט יוקרתי או תכשיטים, אלא רק בחפירה, דלי, בולי עץ וטרדות היום.
היא הגיעה במיוחד מהמושב, באוטובוס שמטלטל בין הכבישים השבורים, עם שקית קטנה בידה ומחשבה גדולה בלב: לקנות לנכדתה שמלה.
אבל לא סתם שמלה. היפה מכולן.
משום שזהו יום מיוחד יום ההולדת של הילדה היחידה שלה.
נכדתה האהובה… אותה ילדה שגידלה מכל הלב ומהדברים שלא חסכה מעצמה.
כשיהודית נכנסה לחנות השמלות, מיד הרגישה שהריח הנעים והחום לא בשבילה. המקום היה מלא בצבעים, טולים, פפיונים ונצנצים.
ולרגע, יהודית חייכה. “דבר כזה ראויה הילדה שלי…”
אבל החיוך כבה מהר מאוד. המוכרת הביטה בה.
לא מתוך כבוד. לא באהדה. אלא באותו מבט שאומר הכל בלי מילה: “אין לך מה לחפש פה.”
יהודית התקרבה לאט למדף עם שמלות ורודות. אחת מהן הייתה פשוטה, אך עדינה בצורה שובה לב. היא נגעה בעדינות בבד, לא משכה, לא העבירה בכוח רק נגעה בזהירות כמו אמא שנוגעת במצח של ילדה חולה.
והסתכלה במחיר.
שנייה אחרי זה, המוכרת נעמדה לידה, רגוזה, בקול רם, כאילו יהודית עשתה מעשה מביש: “גברת, בבקשה אל תגעי בשמלה בידיים מלוכלכות!”
יהודית נעצרה. הידיים שלה… מלוכלכות? הידיים שלה הרי היו נקיות. רק… עבודה.
סדוקות. קשות. עם סימני חיים.
הגברת הזקנה הסירה בלאט את היד, כאילו התביישה שחלמתה לרגע.
בלעה רוק ואמרה בשקט: “סליחה… רק הסתכלתי…”
המוכרת הנהנה בקור: “אלו שמלות עדינות. אם את רוצה משהו, תגידי לי ואני אראה.”
אך יהודית הרגישה בלב שלא תקבל ממנה באמת עזרה. לא בכוונה טובה.
רק הביטה עוד רגע בשמלה… ואז השפילה עיניים.
כבר רצתה לצאת. אפילו עשתה צעד לדלת.
אבל משהו בתוכה התקומם. לא בשבילה.
בשביל נכדתה. בשביל הילדה שגידלה לבד.
ואז, יהודית הסתובבה. הרימה המבט, והעיניים שלה לא הכילו עוד בושה.
רק אמת.
“בחורה…” אמרה בקול רגוע, אך נחרץ, “הידיים הללו לא מלוכלכות. הן ידיים עובדות.”
המוכרת הופתעה מעט.
יהודית המשיכה, קולה רועד אבל יציב: “אני מגדלת את הנכדה שלי לבד… מאז שהייתה בת שנה.”
“אמא שלה עזבה… ואבא שלה… כבר איננו.”
“מאז אני גם סבתא, גם אמא, גם אבא כל מה שיש לה.”
השקט בחנות היה כבד.
יהודית הדקה את המעיל עליה ואמרה בעיניים דומעות: “לא היה לי כסף לקנות לה הרבה…”
“לא שמלות מנצנצות…”
“יכולתי להרשות רק אוכל, מחברות ועצים למדורה….”
עצרה רגע, קולה נשבר:
“אבל היום יום הולדתה.”
“והיום… אני רוצה לתת לה משהו מיוחד.”
“לפחות פעם אחת.”
המוכרת עמדה נבוכה. מבטה השתנה – פתאום לא היה שם זלזול, אלא בושה.
השפילה מבט ולחשה: “אני מצטערת… לא ידעתי…”
יהודית לא ביקשה רחמים. לא רצתה חמלה.
עמדה שם, חזקה, עם הכבוד הפשוט של אשת מושב.
המוכרת נגשה לשמלה, הרימה אותה בעדינות ואמרה:
“היא מאוד יפה.”
“ואני חושבת שהילדה שלך ראויה לטוב ביותר.”
המוכרת ניגשה לקופה וחזרה עם תווית חדשה.
“אני נותנת לך הנחה.”
“לא כדי שתרגישי… מיוחדת.”
“אלא כי לפעמים אנו שוכחים שעל כל בגד תלויה גם סיפור חיים.”
“והסיפור שלך גרם לי להתבייש בעצמי.”
יהודית מצמצה חזק, כדי שהדמעות לא יברחו.
חיבקה את השמלה כאילו הייתה קודש.
ואמרה בשקט:
“תודה…”
“לא על ההנחה…”
“על זה שהקשבת לי.”
המוכרת חייכה בפעם הראשונה באמת.
“מזל טוב לנכדה,” אמרה.
“ותדעי לך הידיים שלך הן הכי נקיות כאן בחנות.”
יהודית עזבה.
ובחוץ, בקור של ינואר, החזיקה את השקית קרוב ללב.
כי לפעמים…
ילד לא צריך שמלה יקרה.
הוא צריך אהבה של סבתא שמוותרת על שלה – כדי שיהיה לו טוב.
אם הגעת עד לכאן, כתוב “כבוד לסבתות שמגדלות נכדים”
ותעביר את הסיפור הזה הלאה אם גם אצלך עלה גוש בגרון בזמן הקריאה.







