תגידי, את לא רוצה לקחת הביתה אחות קטנה? היא בת חמישה חודשים מהלידה, היא ממש מותשת מרעב ורק רוצה לאכול
ישבתי על ספסל ליד סופר ברחוב דיזנגוף, בוהה בטלפון ובקושי שמתי לב למה שקורה מסביב. כולם מיהרו אחד דיבר בטלפון, מישהי גררה שקיות של קניות, מישהו רץ לעבודה. בטח הייתי ממשיכה להתעלם מהעולם, עד ששמעתי פתאום קול של ילדה דק, עייף, אך מפתיע ברצינותו.
גברת, אולי את צריכה תינוקת? קחי בבקשה את אחותי. רק חמישה חודשים והיא כל כך רעבה
הרמתי עיניים וראיתי ילדה בת שש-שבע, רזה, עם חולצת טריקו רחבה וקוקו פרוע, עומדת ליד עגלת תינוק ישנה שממנה בקושי נשמע בכי חלש.
איפה אמא שלך? שאלתי בעדינות.
היא עייפה ישנה כבר הרבה זמן. אני מאכילה את אחותי בעצמי. נשאר לנו רק לחם ומים
איפה אתם גרות?
הילדה הצביעה על בניין ישן, קומה רביעית, קירות מתקלפים.
שם. אתמול ניסינו לדבר עם אבא בטלפון, אבל הוא אמר שאנחנו צריכות להסתדר לבד הוא לא יבוא
הלב שלי התכווץ כמו קפיץ. רציתי לבכות, לצעוק, אבל הילדה עמדה בשקט, חזקה בשביל אחותה הקטנה. גיבורה על אמת.
הלכנו יחד. הרמתי את התינוקת בזרועותיי, והילדה הלכה לצדי, מביטה בי בחשש, כאילו פחדה שגם אני אעלם לה כמו כל המבוגרים שנטשו.
הגענו לדירה שלהם חושך, ריח של טחב וקור שעובר עד העצמות. צעצועים היו פזורים בפינה ועל השולחן, מכתב: “סליחה, ילדים. אני לא מסוגלת יותר. מקווה שמישהו טוב ימצא אתכן”.
התקשרתי מיד למד״א, אחר כך באו גם עובדות סוציאליות. לא הצלחתי לעזוב. לא יכולתי להניח אותן ככה.
חצי שנה עברה, ונעמה ונעמי הפכו להיות בנות האומנה שלי. הבית שלנו התמלא ריח עוגות חמות, צחוק של ילדות ואף אחת לא מבקשת: קחי את אחותי היא רעבה. כמעט שנה עברה. נעמי מחייכת, שמחה כשאני חוזרת, מוחאת כפיים. לפעמים מתעוררת בלילה ובוכה בלי סיבה. אני מרימה אותה אליי, מחבקת והיא נרגעת מיד. נעמה נראית גדולה לגילה, אבל סוף־סוף גם מאושרת. יש לה חדר משלה, ארנב פלסטיק אהוב ואהבה משוגעת ללביבות. פעם לא ידעה להכין, היום היא קוראת לי בגאווה: אמא, תטעמי. עשיתי עם בננה. כמו אצלך.
הפעם הראשונה שאמרה “אמא” הייתה בארוחת ערב עם פתיתים וגבינה. פתאום, בין הביסים: אמא, תעבירי קטשופ אחר כך הביטה בי בהיסוס: סליחה אני יודעת שאת לא אמיתית חיבקתי אותה: אמיתית. כי אני אוהבת. באמת. מאז קוראת לי אמא. לא מתוך הרגל, אלא מרצון.
אנחנו הולכות יחד לקבר של אמא שלהן. אני לא שופטת אותה. היא פשוט נשברה. אולי היא שמחה איפשהו למעלה שבאותו יום יצאתי מהסופר ושמעתי את נעמה. הרי לא רק בשביל אחות היא התחננה היא חיפשה תקווה. ואני עניתי: “צריכות. שתיכן”.
לא מזמן נפלה לנעמה שן ראשונה. היא הניחה אותה בכף יד: אמא, עכשיו אני באמת גדולה, נכון? צחקתי מעורב בדמעות. היא פשוט ילדה. עם פיגמה של דובי ופתק מתחת לכרית: “פיית השיניים, אין שן אפשר בכל זאת לשים שקל? לא אכפת לי”.
נעמי למדה ללכת. הצעדים שלה הם כבר שיר. כל פעם מביטה בי כאילו שואלת: “את כאן?” ואני עונה: “אני איתך. תמיד”. חגגנו לה יום הולדת ראשון בלונים, נר, עוגת שוקולד. נעמה אפתה עוגיות וכתבה ברכה: “יום הולדת שמח, נעמי. עכשיו יש לנו משפחה. לכולנו”.
בערב היא נרדמה על הכתף שלי. לראשונה בשקט, בלי פחד. כמו ילדה. כמו בת. באביב שתלנו פרחים. נעמה ביקשה: אפשר לקבור פה את המכתב? זה לאמא. האמיתית. הנהנתי. היא הקריאה: “אמא, אני זוכרת אותך. לפעמים מתגעגעת. לא כועסת. אצלנו בסדר. יש לנו אמא. שמחה. אני כמעט גדולה. אל תדאגי. לא שכחתי. רק משחררת. אוהבת, נעמה שלך”. היא קברה את המכתב וחיבקה בחוזקה את האדמה: תודה שילדת אותנו. עכשיו תשחררי. אנחנו בטוחות.
לפעמים, כדי לשנות גורל של מישהו, צריך רק לשמוע. ולהישאר. היום כשאנחנו הולכות שלושתנו ברחוב, אנשים מחייכים. חושבים משפחה רגילה. והם צודקים. זה האושר האמיתי. השקט. הפשוט. שמציל.
עברו שנתיים. נעמה בכיתה ג’, נעמי מקשקשת את המילים הראשונות שלה ושרה “אמא”. ואני? תמיד כאן. ולא הולכת. לעולם.
