הבת שלי הפסיקה לדבר איתי לפני שנה שלמה. עזבה את הבית, כדי לגור עם גבר שלא הסכמתי לקבל, כי הכרתי אותו היטב: אדם לא יציב, שיכול להתהפך ברגע, שתמיד מוצא תירוצים למה לא לעבוד. אבל היא התאהבה בו, ואמרה לי שאני “לא מבינה אותה”, ושאיתה הוא יהיה אחר. זה היה השיחה האחרונה שלנו, לפני שהיא הלכה איתו, בלי להסתכל לאחור. הוא חסם אותי בכל מקום, ולא נתן לי אפילו להיפרד ממנה.
בחודשים הראשונים שמעתי משכנה שבתי מפרסמת תמונות באינסטגרם מחובקת איתו, מחייכת, כותבת שסוף סוף יש לה בית אמיתי. ליבי התכווץ, אבל שתקתי. ידעתי שיום אחד הקשר הזה יחשוף את מה שהוא באמת. וכך קרה. התמונות נעלמו. כבר לא ראיתי אותה מאופרת, או בבתי קפה, או מטיילת בטיילת של תל אביב. יום אחד ראיתי פוסט שבו היא מוכרת בגדים ורהיטים והבנתי שמשהו לא בסדר.
לפני שבועיים הטלפון שלי סוף סוף צלצל. הופיע על הצג השם שלה, וקפאתי. עניתי בקול רועד, חוששת שאולי שוב תתקיף אותי על כך ש”אני מתערבת לה בחיים”. אבל לא. היא בכתה. סיפרה לי שהוא זרק אותה מהבית. וזה ששבר אותי היה לשמוע:
“אמא… אין לי לאן ללכת.”
שאלתי אותה למה לא באה קודם, למה שנה שלמה שתקה. היא אמרה שהתביישה להודות שצדקתי. שהקשר לא היה כמו שפנטזה. “אני לא רוצה להיות לבד בחג,” אמרה בבכי. וזה כאב כל כך, כי נזכרתי בכל חגי החנוכה שלנו איך שרנו סביב הסופגניות, איך טיגנו לביבות ביחד, איך הדלקנו נרות וחלמנו חלומות. להבין שהיא במקום כל כך רחוק ממה שחלמה, קרע לי את הלב.
בערב היא חזרה לבית עם תיק קטן, עצוב וריק, ומבט שנשבר בו משהו עמוק. לא חיבקתי אותה מיד לא כי לא רציתי, אלא כי פחדתי שהיא לא מוכנה. היא קפצה בעצמה אל בין זרועותיי ולחשה:
“אמא, תסלחי לי. אני לא רוצה להיות לבד בחג.”
זה היה חיבוק שחיכה שנה שלמה. הושבתי אותה, האכלתי אותה ונתתי לה לדבר. כל כך הרבה הצטבר בה, שהמילים התפוצצו החוצה כמו קיטור מסיר לחץ.
סיפרה לי שהוא בדק לה את הטלפון, הוריד לה את הביטחון, גרם לה להרגיש שהיא כלום, ואמר לה שלבד אף אחד לא יאהב אותה. הודתה שרצתה להתקשר אליי הרבה פעמים, אבל הגאווה עצרה אותה. היא אמרה:
“פחדתי שאם אתקשר זה להודות שנכשלתי.”
עניתי לה שזה לא כישלון לשוב הביתה כישלון זה להישאר במקום שבו את הולכת לאיבוד. והיא בכתה כמו ילדה קטנה.
היום היא כאן ישנה בשקט לראשונה זה חודשים. אינני יודעת מה יקרה בהמשך. האם תחזור אליו, או שהפעם תבין שמגיע לה חיים טובים יותר.
אבל דבר אחד אני יודעת: בחג הזה היא לא תהיה לבד.
כי לא משנה מה, לב של אמא תמיד פתוח לילדיה והאהבה תמיד מחכה.
