סבתא שלי הייתה אדם קשה, אפשר אפילו לומר לא נחמדה במובנים מסוימים.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה קטנה מאוד, כך שבקושי זכור לי משהו על אבא שלי. בגיל חמש עברתי יחד עם אמא שלי לגור אצל סבתא, והיא הייתה אחראית עליי לאורך כל ילדותי.
סבתא שלי, בת אישיות, הייתה אדם עקשן וקפדן מאוד. כל מה שהיא דרשה ממני זה שאהיה ממושמעת ושאעבוד קשה. אין לי אף זיכרון חיובי ממנה.
בזמן שאחרים מתגעגעים לילדותם, אני אפילו לא רוצה לזכור אותה. אין שום דבר שאליו אני יכולה להתרפק. אמא שלי לא סייעה לי כלל. לא היה לי לאן לברוח אלה היו שנות התשעים, תקופה קשה. רק חלמתי על כסף ושקט. נאלצתי להסתפק במה שיש. סבתא ניסתה לכפות את רצונה על שנינו, על אמא שלי ועליי, כדי שהכול יתנהל בדיוק לפי איך שהיא רוצה.
ככה חיינו. בציבור תמיד עשינו עצמנו שמחים.
בכיתה ה, משהו השתנה: מצב החיים של אמא שלי השתפר, היא פגשה גבר שהזמין אותה לעבור אליו, ואחרי שנה לקחה אותי לגור איתם. אבא החורג שלי לא ממש אהב אותי, אבל גם לא נהג בי ברוע. אחרי השנים עם סבתא, שכל הזמן רבנו, החיים לצד אמא ואבי החורג היו ממש גן עדן בשבילי.
סבתא לא קיבלה את הקשר הזה, ואמי פשוט שמחה להתרחק מהדמות הדיקטטורית שאפיינה את סבתא. מאז ניתקו קשר לחלוטין.
אני מתקשרת לסבתא שלי מדי פעם.
אני טורחת להתקשר אליה פעם בחודש, אבל צריכה להתכונן נפשית לזמן רב לפני. מדברת מעט, על נושאים שטחיים. כדי לא לקבל גל של שליליות ממנה, אני מתמקדת בחדשות טובות, מחליפים כמה משפטים ונוסחאות כלליות. פעמיים בשנה, בימי הולדת וחגים, אני מגיעה עם פרחים ועוגה. חצי שעה בלבד מספיקה לי. וזהו, כך מתנהלת התקשורת בינינו.
היום החיים שלי בסדר, יש לי בן זוג שאוהב אותי, ילד קטן ומשפחה קרובה. לאחרונה אני ובעלי החלטנו לרכוש דירה בנתניה, דרך משכנתא. בשנה שעברה סבתא שלי חגגה יום הולדת 80.
לפני כן, הייתה זריזה ודואגת לעצמה, אבל לאחרונה הכל השתבש.
סבתא הסתגרה בביתה, לא מצליחה אפילו לצאת, בטח לא לבשל. רוב הימים היא שוכבת, אבל עדיין יכולה להתנועע בבית. לאחרונה חלתה השכנים עזרו לה בהכול. המצב הוא שסבתא זקוקה לעזרה טיפולית.
יש לה הרבה קרובי משפחה רחוקים, שפתאום מתקשרים אליי פעם אחר פעם ומאשימים! אין להם דרך ליצור קשר עם אמא שלי היא ובעלה גרים בחו”ל ולכן הם חושבים שאני חייבת לטפל בסבתא.
אבל אני יודעת איזה סיוט זה יהיה. נכון, היא זו שגידלה אותי, דאגה לי, לימדה אותי, ובאופן מסוים, עכשיו תורי להחזיר לה. אבל אני פשוט לא רוצה! סבתא לא אהבה אותי בכל ילדותי. הצלחתי לוותר על הטינה, על הגישה שלה והיחס אליי, אבל אינני מסוגלת לסלוח. ועדיין, כמובן, יש בי רגשות אשמה; אני יודעת שמוסרי הוא לעזור לזקנה.
פתרון טוב היה למצוא אחות סיעודית, אך אין לי כסף לכך אני עדיין עם ילד קטן ומשכנתא גדולה, והבן שלי חולה לעיתים קרובות.
מה אעשה?
האם נכדתה חייבת לטפל בסבתא שלה, או שמותר לה לסרב במיוחד אם אינה רוצה כל ירושה? לא מעניינת אותה לא הירושה ולא סבתא כזאת.
