נולדתי במושב קטן בגליל. אחרי שסיימתי את כיתה ח, התקבלתי לבית ספר שף והשלמתי ארבע שנים של לימודים. באותה תקופה דיברו המון על פרויקט רכבת העמק החדש, ומסעות הבנייה ותחושת החלוציות משכו אותי כך שמיהרתי להצטרף ולעבוד שם בתור בשלנית. חמש שנים חלפו, ובסוף הבנתי שחלומות וחוויות זה נהדר, אבל חייבים גם לבנות עתיד אמיתי.
בעת עבודה על מסילת הרכבת, פגשתי את תום, אמרגן מתל אביב עם קשרים טובים בעיר. נסעתי לתל אביב, חיפשתי את תום וביקשתי עזרה להיכנס ללימודים באוניברסיטה. הוא לא סירב, אבל אמר שזה יעלה כסף. היו לי חסכונות, הצלחתי לחסוך די שקלים מעבודתי על המסילה. שילמתי לו ארבעת אלפים שקלים סכום נאה לאותם ימים.
גם הצלחתי לשנות את תעודת הסיום וההזדהות שלי. שילמתי גם על כך. עכשיו כתוב בתעודת הזהות שאני צעירה בחמש שנים והציון שלי גבוה יותר.
תום עזר לי להתקבל לאוניברסיטה, אך כשראה את תעודת הזהות הופתע ואמר שזו החלטה לא חכמה, לשנות את שנת הלידה בלי סיבה אמיתית. אבל לא הקשבתי, צחקתי שאני אמצא לי בעל צעיר. אחרי הכל, המסמכים הראו שאני בת שמונה-עשרה, ושנה ראשונה במכללה לתעשיית המזון.
התחיל לי חיים חדשים סביבי חברים שונים לגמרי, תלמידי תיכון אתמול, צעירים עליזים. שנה אחר כך, התחתנתי עם מאיר, בן תשע-עשרה, מהעיר תל אביב, והשתקעתי בדירה של הוריו.
כשהסתיימו הלימודים, החלה התקופה של שינויים גדולים במשק הישראלי. אני ומאיר הסתדרנו מהר, שכרנו מקום קטן ופתחנו מסעדה. אחר כך הצלחנו לקנות אותו, והפכנו לבעלי בר משלנו.
החיים שלנו היו טובים, למרות שלא היו לנו ילדים. יום אחד החלטנו לנסוע למושב שבו גדלתי, לפגוש את חברי ילדותי. נפגשתי עם בוגרי כיתתי וחברים ישנים. חיי שונים מאוד משלהם ונראיתי, אולי, טוב יותר מהם. קיבלתי הערכות רבות, ואחת מחברותי סיפרה למאיר שעבדתי על רכבת העמק ושאני מבוגרת יותר מכפי שהוא חושב.
מאיר התחיל לכעוס עלי, שינה את יחסו והחל להסתבך עם שתייה. נפרדנו, וחילקנו את העסק המשפחתי. קניתי דירה משלי, ומאיר נטל הלוואות מהבנק, בריבית קשה.
היום אני עדיין עובדת, למרות שהגעתי לגיל פרישה. הרבה חושבת על תום, שאמר שלא הייתי חכמה כשצעירתי את עצמי במסמכים. אי אפשר להחזיר את הזמן, ואי אפשר לתקן טעויות נעורים.
לא מזמן ביקרתי את אמא ופגשתי חברה מהילדות, היא כבר בפנסיה, מגדלת נכדים ועובדת בגינה הקטנה. אני עוד צריכה לעבוד ארבע שנים, אבל כבר אין לי את הבריאות שהייתה לי. כשאנחנו צעירות, עושים דברים פזיזים, ובבגרות משלמים את המחיר.
אולי מישהו עבר מצב דומה או מכיר אדם שניסה לגלות את עצמו מחדש. למדתי שהאמת תמיד צפה בסופו של דבר, ושחשוב לקיים חיים ביושר ובכבוד, כי רק ככה זוכים לשלווה פנימית.
