נולדתי במושב קטן באזור השפלה, בתקופה שבה הכל היה פשוט ומוכר. אחרי שסיימתי כיתה ח, המשכתי ללימודים בבית הספר לקולינריה בפתח תקווה, וסיימתי ארבע שנים מאוחר יותר. אז דיברו בכל מקום על הקמת הרכבת לאורך קו תל אביב – באר שבע, והיו כתבות רבות בעיתונים. גם אני, בת צעירה מלאה חלומות, נסחפתי לאותו רומנטיקת מסילות הברזל ונסעתי לעבוד שם.
עבדתי במקצוע שלי, וכעבור חמש שנים הבנתי שרומנטיקה לחוד, אבל צריך לבנות לעצמי חיים אמיתיים. תוך כדי עבודה בקו המסילה החדש, הכרתי את דוד, שהוא היה מפיק מוכר מתל אביב עם קשרים נכונים בעיר הגדולה. נסעתי לתל אביב, מצאתי את דוד וביקשתי ממנו שיסייע לי להתקבל למוסד לימודים. הוא לא סירב, אך אמר שזה דורש תשלום. היו לי חסכונות מהעבודה בקו הרכבת, ושילמתי לו ארבעת אלפים שקלים סכום מכובד לאותה תקופה.
השגתי גם תעודת זהות ותעודת בגרות חדשות, ושילמתי עבור המסמכים המחודשים. עכשיו, בתעודת הזהות שלי, הייתי צעירה בחמש שנים, ובתעודת הבגרות הופיעו רק ציונים טובים.
דוד עזר לי להתקבל למוסד, אבל כשהביט בתעודת הזהות שלי, התפלא ואמר שבפועל עשיתי לעצמי עוול בכך ששיניתי את גילי באופן קיצוני. אני התעקשתי ולא הקשבתי, התבדחתי שאולי אמצא לי בעל צעיר. הרי במסמכים הייתי בת שמונה-עשרה סטודנטית שנה א’ במכון לתעשיית המזון.
חיי השתנו לגמרי. מצאתי עצמי בחברת חבר’ה צעירים, כולם תלמידים שסיימו זה עתה את לימודיהם מלאי שמחת חיים. שנה לאחר מכן התחתנתי. בעלי, מרדכי, היה בן תשע-עשרה מתל אביב, ונרשמתי בדירת הוריו.
סיימתי את לימודיי, ובארץ החלה תקופת שינוי הכלכלה השתנתה, העולם זז מהר. בעלי ואני הסתדרנו טוב, שכרנו חנות קטנה ופתחנו מסעדה צנועה. זמן מה אחר כך הצלחנו לרכוש אותה והפכנו להיות בעלי בר עצמאי.
חיינו היו טובים, אף שלא היו לנו ילדים. ואז החלטנו לבקר במושב שבו גדלתי. שם פגשתי את חברי ילדותי כל אחד חי מסלול אחר, ואני נראיתי שונה מכולם. היו שהתפלאו, וחברה למדה מהחיים סיפרה למרדכי שביליתי שנים בעבודת רכבת ושאני מבוגרת משהוא חשב.
מרדכי החל להאשים אותי ברמאות. הוא השתנה מאוד, החל לשתות, ובסוף התגרשנו. העסק חולק בינינו: אני קניתי לעצמי דירה, ומרדכי לקח הלוואות מהבנקים, שהפכו לנטל כבד אחרי הגירושים.
עד היום אני עובדת, למרות שכבר הגעתי לגיל הפנסיה. פעמים רבות אני נזכרת בדוד, שאמר כי חבל ששיניתי את שנת הלידה שלי. אבל איש לא יכול להשיב את העבר או לתקן טעויות הנעורים.
לא מזמן ביקרתי את אמא, ופגשתי חברה מהילדות. היא כבר בפנסיה, מטפלת בנכדים ובגינה. לי נותרו עוד ארבע שנים לעבוד, ובריאותי כבר לא כמו שהייתה. כשאנחנו צעירים, אנחנו עושים מעשים פזיזים וממשיכים לשלם עליהם בשנות הבגרות.
אולי מישהו עבר מצב דומה, או שמע על מי שניסה להצעיר את עצמו. אני מייחלת לעצות כיצד לתקן את השטות שעשיתי לפני שנים רבות.
