נולדתי במושב קטן בדרום הארץ. אחרי שסיימתי את כיתה ח’, נכנסתי לבית ספר לבישול בבאר שבע וסיימתי אחרי ארבע שנים. באותה תקופה דיברו הרבה על הקמת הרכבת מהדרום לתל אביב, וכל הארץ הייתה מלאה בכתבות וסיפורים על הפרויקט. גם אני, כבחורה צעירה עם נטייה לרומנטיקה, החלטתי לצאת לעבוד שם. עבדתי בתחום שלי, אבל אחרי חמש שנים הבנתי שרומנטיקה זה חביב אבל צריך לבנות את החיים.
במהלך העבודה על הרכבת, פגשתי את תומר, שהיה מפיק מהמרכז ועם קשרים חזקים בתל אביב. נסעתי לתל אביב, חיפשתי את תומר וביקשתי ממנו שיעזור לי להתקבל למוסד. הוא לא סירב, אבל אמר שזה יעלה כסף. היה לי כסף חסכתי סכום יפה מעבודתי על הרכבת. שילמתי 14,000 שקל עבור השירות, לא מעט עבור אותה תקופה.
הצלחתי גם להחליף את תעודת הזהות והסיום שלי. שילמתי גם על המסמכים החדשים. עכשיו תעודת הזהות שלי אומרת שאני חמש שנים צעירה יותר, והתעודה שלי מלאה בציונים טובים בלבד.
תומר עזר לי להתקבל למוסד, אבל כשהוא ראה את תעודת הזהות, הופתע ואמר שזה לא הגיוני ששינית את שנת הלידה שלך כל כך. אני לא רציתי לשמוע, צחקתי שאראה לי בעל צעיר. הרי המסמכים אמרו שאני בת שמונה־עשרה, והייתי סטודנטית שנה ראשונה במכללה לתעשיית המזון.
החיים החדשים שלי התחילו. הייתי מוקפת באנשים שונים לגמרי, תלמידים צעירים ושמחים. שנה לאחר מכן התחתנתי. בעלי היה מרדכי, בן תשע־עשרה מהעיר, ונרשמתי לדירה של הוריו בתל אביב.
אחרי שסיימתי את הלימודים, החלה תקופה של שינויים גדולים במדינה תקופת ההפרטה והמשברים הכלכליים. מרדכי ואני הסתדרנו מהר, שכרנו מקום קטן ופתחנו מזנון. אחר כך הצלחנו לקנות אותו ונהיינו בעלי הבר הפרטי שלנו.
החיים שלנו התנהלו יפה, אפילו ללא ילדים. ואז יום אחד החלטנו לבקר את המשפחה שלי במושב בו גדלתי. פגשתי חברים ובני כיתה. החיים שלי היו שונים מאוד משלהם, ונראיתי טוב יותר מרוב החברות שלי הן קינאו בי. אחת מהן סיפרה למרדכי שעבדתי על הרכבת ושגילי בעצם גדול יותר ממה שהוא חושב.
מרדכי התחיל לכעוס עלי על ההונאה. הוא השתנה מאוד, החל לשתות הרבה ואחר כך התגרשנו. העסק המשפחתי נאלץ להתחלק אני קניתי דירה לשם החלק שלי, והוא לקח הלוואות מהבנקים בריביות גבוהות.
היום אני עדיין עובדת, למרות שכבר הגעתי לגיל פנסיה. לעיתים קרובות אני חושבת על תומר, שאמר שלא היה חכם להוריד את גילי בתעודת הזהות. אף אחד לא יכול להשיב את העבר, ואף אחד לא יכול לתקן טעויות נעורים.
לא מזמן ביקרתי אצל אמא שלי ופגשתי חברה מהילדות. היא כבר בפנסיה שנתיים, מטפלת בנכדים ובגינה. יש לי עוד ארבע שנים לעבוד, אבל הבריאות כבר לא טובה. כשהיינו צעירים עשינו שטויות, ועכשיו משלמים עליהן.
אולי יש עוד מי שהיה במצב כזה או שמע על אנשים שהזדקנו את עצמם על הנייר. אשמח לקבל עצה איך לתקן את הטעות המטופשת שלי מעבר.
