בשבוע שעבר, אבא שלי ארתור, בן 87, כמעט הצליח ליצור מהומה אמיתית בסופרמרקט

אבי, דוד בן 87, כמעט חולל סערה אמיתית בסופר השבוע.
לא היה מדובר בוויכוחים על מחירים. הוא לא התווכח על מוצרים שפג תוקפם. הוא פשוט היה איטי במכוון.
זה היה ערב שישי, חמש וחצי בדיוק. השעה שבה הסופר מתמלא, והשקט נבלע ברחש של אנשים שמחפשים לצאת ולהספיק להדליק נרות. כולם מסביב לחוצים, בודקים שעון, מסיימים הודעות בוואטסאפ, מטילים אווירת “פנו לי את הדרך”.
גם אני הרגשתי כך. כל מה שרציתי הוא להכניס שקית של קוואקר לעגלה ולהגיע כבר הביתה.
אבל לאבי תמיד היה קצב משלו. אדם שגדל בעבודה קשה מחזיק ידיים עבות כמו גזע עץ הוא לא ממהר אף פעם, אלא אם יש בכך צורך אמיתי.
כשסוף סוף הגענו לקופה, הקופאית נראתה מותשת. השם על התג שלה היה “נעמה”, בחורה צעירה, עם עיניים עייפות וחסרות תקווה. היא העבירה את המוצרים בעייפות של מישהי שמחכה רק לסיים את המשמרת ולצאת.
ערב טוב, נעמה, אמר אבי. קולו אמנם צרוד, אבל בכל זאת מושך תשומת לב. נעמה לא הרימה את הראש. היא העבירה את הקוואקר בלי להוסיף מילה.
ערב טוב. יש לך כרטיס מועדון? שאלה.
אין לי, ענה אבי, אבל יש לי בקשה: אני צריך שתי חבילות שוקולד עם אגוזי לוז, מאלו שבמדף לידך. אני רוצה שתעבירי כל אחת בנפרד, ואשלם במזומן.
הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות. מאחורינו נשמעו אנחות כבדות גבר עם חולצה מכופתרת החל להכות בכרטיס האשראי שלו על המסוע, כאילו מתופף.
אבא, לחשתי, מתקרב אליו, בוא פשוט נשלם הכל באשראי שלי, תן לי לגמור עם זה אנחנו מעקבים את כל התור.
רגע, בן, אמר בחיוך קל. תירגע. העולם לא יפסיק להסתובב.
נעמה נאנחה אנחה כבדה, נשמעת כמו בלון שהוציאו ממנו את כל האוויר.
טוב, אדוני, רגע.
היא העבירה את החבילת שוקולד הראשונה. אבי שלף את הארנק הוותיק שלו, לא שטרות אלא שלף צרור מטבעות. ואז החל לספור אותם בקול.
שקל אחד, שניים, שניים וחצי
המתח בחנות הפך מוחשי, אפשר היה לגעת בו. הגבר מאחור לחש: איך אפשר? יש אנשים שצריכים לעבוד פה!
אבי התעלם. הוא ספר בזהירות את הסכום, נתן את המטבעות אחד אחד לנעמה. ידיה רעדו מעט כשהספרה אותם.
בסדר, אמרה בקול חנוק, הנה הקבלה הראשונה.
תודה, אמר אבי, עכשיו השנייה.
הוא חזר על התהליך שוב מטבעות, שוב לאט, בלי לחצים.
בסוף, כל התור שקט. זו לא הייתה שתיקה מנומסת, אלא שתיקה טעונה.
נעמה מסרה את הקבלה השנייה. סיימנו? שאלה בקול עייף, כבר שולחת יד למפריד של הלקוח הבא.
כמעט, אמר אבי.
הוא לקח את חבילת השוקולד הראשונה, גלגל אותה בחזרה לעבר נעמה.
זה בשבילך, אמר. תאכלי עם קפה טוב בהפסקה. את נראית כאילו את סוחבת את כל העולם, ואת עושה זאת מצוין.
נעמה הייתה המומה. במרחק, הקופות צפצפו, אבל היא לא זזה.
ואז פנה אל התור, הרים את החבילה השנייה והושיט אותה לגבר הסוער.
זו בשבילך, אמר בתוקף.
הגבר מצמץ נבוך, מופתע.
מה? למה?
כי אתה נראית כאילו עברת יום קשה, אמר אבי בכנות. והפגנת מספיק סבלנות בשביל להמתין לאיש זקן. תן לילדים שלך את זה הערב.
הגבר הסמיק בצבע שלא ראיתי באנשים בחיים שלי. הוא הביט בשוקולד, באבי, ואז ברצפה. העמידה הנוקשה שלו נעלמה, פינתה מקום לאשמה ולמבוכה.
אני אני לא יכול לקחת, גמגם.
קח, ביקש אבי, עשה משהו טוב.
כשפניתי לנעמה, היא הייתה עם היד על הפה, עיניה נוצצות מדמעות. היא לא פשוט בכתה היא הרגישה הקלה פיזית.
תודה, לחשה. אתה לא מבין זה הכי טוב שקרה לי היום.
אבי רק הרים את הכובע.
תחזיקי את הראש גבוה, ילדה.
יצאנו לחניה בלי מילים. הקור של החורף עקץ, אבל אבי היה רגוע וחם. כשנכנסתי לרכב, סוף סוף נשמתי.
אבא, אתה בלתי יאומן. אתה יודע שהגבר הזה כמעט איים לגדף אותך? כל הסצנה הזו רק בשביל לחלק שוקולדים?
אבי הביט החוצה על הכביש הגדוש.
זו הייתה פעולה אגואיסטית, אמר בשקט.
צחקתי.
אגואיסטית? חילקת שוקולד למישהו ותזכרת לאדם עצבני מה זה להיות בן אדם. איפה פה האגו?
אבי שפשף את ברכיו בידיים הקשות.
אני רואה חדשות, בן, אמר עכשיו עייף, אני יושב בכורסה ורואה עולם מלא חרדות. כולם מתווכחים. רשתות מלאות במריבות, יחס לאנשים כתוקפנות. זה גורם לי להרגיש קטן. חסר אונים. אני בן 87, לא מסוגל לשנות עולם או להפסיק מלחמות. אני לא יכול לשכנע אנשים להפסיק לריב.
הוא נשם עמוק.
לכן אני יוצר רגע שבו יש לי שליטה. אני עוצר את העולם לכמה דקות, משנה את האנרגיה הקרובה אלי. גרמתי לנעמה לחייך, גרמתי לגבר לחשוב. זה מעניק לי שליטה אני מגלה שיש לי ערך. לכן זה אגואיזם. אני עושה זאת בשבילי.
הגענו לביתו. כשעזרתי לו לצאת, תפס את שקית הקוואקר.
לאן אתה הולך? שאלתי, כשהלך לכיוון שער של שכנה.
לגברת מרים, ענה בקול צרוד, היא חולה, המשפחה לא כאן. אלך לבשל לה דייסה.
אבא, חייכתי, זה לא אגואיזם זו אהבה.
הוא נעצר, הסתכל עלי עם ניצוץ בעיניים.
היא תמיד אומרת שאני שף הכי טוב בעולם. זה מחמיא לאגו שלי. אגו טהור, בן!
הוא נעלם אל דמדומי הערב זקן “אגואיסט”, שמנסה לחבר את העולם במנות שוקולד ובדייסות, אחת אחרי השנייה.
ישבתי עוד דקות ארוכות לפני שנסעתי. חשבתי על ההתראות בטלפון, על הכאב הכתפיים שלי. ואז הזכרתי את נעמה.
אבי צדק. אי אפשר להציל את העולם העצום, הרועש הזה. הוא גדול מדי. אבל אפשר לדאוג לשלושה מטרים שסביבנו. לגרום לעולם להיעצר. לבחור בטוב, דווקא כשזה לא פשוט. במיוחד כשזה לא פשוט.
אם זה אגואיזם אולי כולנו צריכים להיות קצת יותר דומים לדוד.