בקשה אחת
על כך שסבתא עברה דירה, שירה גילתה משכנה מהקומה הראשונה. היא תמיד ביקרה אותה ביום ההולדת, קנתה עוגה ושקית שזיפים סבתא אהבה שזיפים. ליד הכניסה ניסתה להוציא את הטלפון שמצלצל, ואז שכנה קראה לה:
שירולה, זו את? סבתא עברה דירה.
בעצם, זו לא הייתה סבתא שלה אלא סבתא של הבעל לשעבר שלה. הם הכירו באוניברסיטה, והוא עדיין גר עם סבתא שלו. כשבא להכיר ביניהם, שירה פחדה מאוד, הרגישה שהיא תחת ביקורת. לניר לא היו הורים, רק סבתא שגידלה אותו מגיל חמש. אבל הדאגה הייתה לשווא סבתא קיבלה אותה מיד, כאילו הייתה בת משפחה.
הם התחתנו בשנת הלימודים החמישית, וסבתא נתנה מתנה שלא תיאמן דירת חדר. נכון, בקצה העיר, בקומה חמישית וללא מרפסת, אך עדיין משלהם. היא חסכה כל החיים ולא רצתה להפריע לזוג הצעיר.
לשירה אף פעם לא היה משהו משלה. אביה החורג שמר בקפדנות שלא תאכל יותר מהילדים שלו, שלא תשתמש במים יותר מהקצבה, ותמיד התלונן שהיא שורפת חשמל לשווא. בגיל שבע עשרה עבדה כמלצרית וקיבלה חדר קטן, כמו מחסן. למעונות לא הייתה זכאית, כי הייתה לה כתובת עירונית. אז דירת החדר הייתה בעיניה ארמון.
אבל היא גרה שם זמן קצר. שנה אחרי החתונה, שבה מוקדם מהמשמרת (רצתה להכין לניר ארוחת בוקר), מצאה במיטה שלה בחורה בלונדינית עם אף קטן. היא עישנה, שלחה עשן לתקרה, ובחדר הרחצה נשמעו קולות מים זורמים. הבלונדינית בכלל לא נבוכה, רק התכסתה בשמיכה שסבתא הביאה להם בראש השנה.
כך הסתיימו היחסים שלהם שנמשכו חמש שנים. שירה לא עשתה סצנה, התגרשו בשקט. הדירה, כמובן, נשארה לניר, היא לא דרשה אותה, למרות שהבלונדינית שצעדה עם ניר בכל שלבי הגירושין רטנה: “תיקח ממנה חתימה, היא עוד תתבע על הדירה אחרי שתכנס להריון מנהג ותדרוש מקום מגורים!”
לאן סבתא עברה? שירה שאלה, ניתקה את השיחה בטלפון.
לדירה שלכם! אשתו של ניר בהריון, הם החליפו דירות.
שירה התרגשה סבתא הלכה בקושי אחרי שבר בירך, והדירה בקומה חמישית בלי מעלית. איך תצליח לגור שם? יום לפני שמצאה את הבלונדינית, היא וניר תכננו לעבור לסבתא ולטפל בה, וכעת היא נותרה לבד במקום לא נוח וללא מכרים. כאן כולם מכירים אותה, תמיד יש למי לפנות.
הידיעה על התינוק כאבה גם היא ניר סירב להביא ילדים איתה, טען שצריך “לחיות בשביל עצמו”.
תודה, רעיה, אמרה שירה לשכנה.
היה עליה ללכת לתחנת האוטובוס, לחכות ארבעים דקות, תוך שהיא אוחזת בעוגה ומשתדלת שלא תנער את הכול.
לחזור לדירה שבה הייתה הכי מאושרת שנה שלמה, היה עצוב. שירה הלכה במסלול המוכר, שמה לב לשינויים הקטנים שלט חדש, גדר חדשה… בחצר הוקמה מגרש משחקים, ילד בן שש ישב עם רגליים בבריכה.
אני בים! הודיע בחיוך.
שירה חייכה ושלפה שוקולד מהכיס.
קח, רובינזון!
סבתא כמובן עשתה כאילו הכול בסדר, טענה שזה היה רעיון שלה.
ניר יבוא, יביא מצרכים ואם צריך ייקח אותי לבית חולים, הסבירה סבתא.
ומתי היה כאן לאחרונה? שאלה שירה.
אתמול.
שירה ידעה שהיא לא אומרת אמת, כי שקית הזבל מתחת לכיור הייתה מלאה, הלחם היה קשה כעץ.
אני הולכת למכולת, הציעה שירה. צריך לקנות גבינה, ממש שכחתי.
על הגבינה שירה שיקרה.
סבתא ניסתה לעצור אותה, אבל שירה התעקשה. כשיצאה מהבית, השאירה בכוונה מטריה, כדי לחזור למחרת ולעזור שוב עם הקניות. סבתא אמרה שלא צריך, שניר מגיע, אבל בסתיו, כששירה חלתה ולא יכלה להגיע, סבתא בעצמה התקשרה וביקשה בעדינות מתי תוכל לראות אותה.
להגיע בתדירות היה מסובך, אז שירה מצאה פתרון: דיברה עם הילד ששחק “בים”, ובחמישים שקל לשבוע הוא היה מוציא את הזבל, ואת המצרכים הזמינה במשלוחים. קנתה לסבתא סמארטפון ולימדה אותה להשתמש באפליקציה. ניר טען שסבתא לא תצליח, אבל היא הצליחה. שירה הגיעה פעם בשבוע, לפעמים יותר, לפעמים פחות. סבתא שכחה שניר היה פעם בעלה, התגאתה בנכד, התרגשה מהסרטונים שניר שלח לה.
כבר הביאו אותך לראות את הנין? שאלה שירה.
מה פתאום, הוא עדיין קטן!
אבל בגיל שנה הביאו את הנין סבתא ביקשה להסיר עשרת אלפים שקל מהכרטיס למתנה. כך שירה ידעה על כל ביקור של ניר יום הולדת שלו, יום של הילד, ראש השנה ועוד פעם באפריל, כנראה ביום הולדת של הבלונדינית. בכל חג סבתא לקחה סכום נאה למתנה.
לשירה גם ניסתה לתת כסף, אבל שירה סירבה:
אני מאוד אעלב, אמרה.
יום אחד אמרה לה סבתא:
טוב, אז תבטיחי שתבצעי בקשה אחת שלי. ולא אציע יותר כסף.
איזו בקשה?
אגיד בהמשך.
אז שירה הסכימה.
כאשר פבל נכנס לחייה, סבתא הייתה הראשונה שידעה. עם אימה שירה כמעט לא דיברה היא שתתה עם אביה החורג וכל הזמן העירה וקראה לה כישלון.
הפסדת גבר עם דירה, איזה טפשה! תחיי כל החיים בחורים.
לפבל לא הייתה דירה, אבל הבטיח שירוויח אחת. היה צעיר מחמש שנים, שירה סירבה זמן רב, לבסוף הסכימה. היה חביב ושמח, משפחתו קיבלה אותה מיד. הם גרו בבית פרטי בקצה העיר, ופבל הבכור היה אחד משישה בנים.
לא התעקשתי על בת בפעם השביעית, אמו אמרה בחיוך עצוב. רוצה נכדה. את רוצה ילדים או קריירה?
רוצה, הודתה שירה.
אז נחכה לנכדה ממך, פבל הכי רציני, השאר שובבים!
התחתנו בצניעות, בלי חגיגות, ונסעו לטיול עם הכסף שחסכו. שירה דאגה לסבתא, אבל לא הייתה לה ברירה.
הדאגה הייתה מוצדקת. איך זה קרה, איש לא ידע אולי הרגישה לא טוב ויצאה לבקש עזרה, אולי ניסתה להוריד את הזבל לבד מצאו אותה על המדרגות, קפואה.
שירה ידעה שאסור לה לבכות ולהתרגש רק אתמול עשתה בדיקת הריון, ושמחה שכעת תספר לסבתא אבל איך לא לבכות? אם לא הייתה נוסעת, כל זה לא היה קורה! היא אפילו לא הספיקה להלוויה, ניר לא הודיע לה, למרות שידע שממשיכה לבקר את סבתא. אבל היא לא התקשרה להתרעם.
כמה ימים אחר כך התקשרה אשתו של ניר.
חושבת שאת חכמה? נגיש תביעה ונוכיח שסבתא לא הייתה שפויה כשכתבה את זה!
שירה לא ידעה על מה מדובר. הבלונדינית צרחה וקיללה, ורק בסוף השיחה הבינה שמדובר בדירה.
למחרת התקשר גם הנוטריון. הזמין אותה להכיר את הצוואה. התברר שסבתא כתבה לה גם מכתב.
שירה קראה אותו בעיניים דומעות. סבתא כתבה עליה כל כך הרבה טוב, הודתה לה מאוד, ושירה הרגישה לא נוח היא לא עשתה זאת בשביל תודה, אלא כי באמת אהבה אותה כמו משפחה. ולא היה לה את מי לאהוב. “הנה בקשתי: קחי את הדירה במתנה, אין לי דרך אחרת להודות לך”.
שירה חשבה שמדובר בדירה שבה סבתא גרה, אך הנוטריון הסביר, שמדובר בדירה שבה חיו ניר ואשתו דירת שני חדרים, לא דירת החדר שסבתא נתנה לניר.
הייתה צריכה לחשוב, וישבה עם פבל. היא לא רצתה דירה, שלא יתקשרו ויאיימו עליה, שלא תאבד את התינוק מהמתח. אבל להפר בקשה של סבתא זה לא נכון. הם דנו רבות והגיעו להחלטה משותפת.
ניר ואשתו הוזמנו לשיחה אצל הנוטריון. הוא אמר ששירה לא מאוד חכמה, אבל לא התווכח.
אשת ניר התנפלה עליה והייתה מתנפלת פיזית לולא פבל עמד שם, מלא איומים ומילים מרות.
תפסיקי! ניר פתאום צעק. היא קיבלה את הדירה בזכות, כי שלוש שנים טיפלה בסבתא.
שירה השתתקה היא הכינה נאום שלם.
אין מה לדבר, נפנה את הדירה, אמר, מבלי להסתכל.
אז שירה אמרה לכולם את תוכניתה: שאינה רוצה להרוס את חייהם, שמספיקה לה דירת החדר בקצה העיר. שדיברה עם הנוטריון ויקבעו איך לעגן זאת, רק שצריך את הסכמתו של ניר.
אז הוא הסתכל עליה, עיניו מלאות אשמה.
אשתו פתאום נרגעה, דרשה קפה ועוגה, כי הייתה עייפה מהנסיעה, אמרה ששירה יכלה להודיע מראש.
לשירה נולדה בת. היא קראה לה סוניה, כמו סבתא. אמא של פבל הייתה מאושרת יהיו עוד נכדות, אבל סוניה תמיד תהיה האהובה ביותרבערב הראשון בו חזרו לבית הקטן בקצה העיר, שירה הניחה את סוניה הקטנה בעריסה. פבל ישב לידה, מחייך. שירה הסתכלה על התינוקת, ולפתע הרגישה את הלב שלה מתמלא עד קצהו, כאילו כל חלק של החיים שלה הילדות הקשה, הדירה הארעית, הסבתא, הפספוסים, הכאבים התלכדו לרגע שבו יש לה בית אמיתי, משפחה, וכוח לתת אהבה שהיא בעצמה לא קיבלה.
על השולחן, ליד עוגה קטנה ושקית שזיפים, הייתה מונחת תמונה ישנה של סבתא, מחייכת. שירה נגעה בתמונה ולחשה:
תודה, סבתא. הבקשה שלך שמורה בלב, וזו הדירה שלי, גם אם היא קטנה, כי כאן התחילה מחדש האהבה.
כשסוניה פקחה עיניים והעבירה מבט סקרן, שירה הרגישה שהכל אפשרי מחדש. ובעולם שבו כל דבר יכול להלקח, הבטחות טובות נשמרות כמו בקשה אחת אמיתית, שממשיכה להתקיים בדור הבא.
