יומן, יום חמישי
קיבלתי היום שיחה מפתיעה ליד הבניין. עצרתי רגע להתמצא אני הרי לא הכי מיומן בטלפון, והתקשרו אליי כשהשכנה מהקומה הראשונה, דבורה, קראה לי:
“אורן, זה אתה? סבתא עברה דירה.”
זה בעצם לא הייתה באמת סבתא שלי, אלא סבתא של גרושתי לשעבר נועה. הייתי תמיד מגיע לבקר אותה ביום הולדת שלה, קונה עוגת גבינה וסקית שזיפים, היא אהבה במיוחד שזיפים. הכרתי את נועה בלימודים, והיא אז עוד גרה עם סבתא, כי הורים לא היו לה רק סבתא, שגידלה אותה מהבוקר הראשון שלה בבית הספר. נורא פחדתי מהמפגש, למרות שסבתא קיבלה אותי כבר מההתחלה כאחד מהמשפחה.
כשנישאנו, סבתא העניקה לנו מתנה לא רגילה דירה קטנה, חדר, בפרברי תל אביב, בקומה חמישית בלי מעלית, אבל שלנו. כל השנים היא חסכה כסף, לא רצתה להפריע לבני זוג צעירים להתחיל חיים.
לי לא היה אף פעם משהו שלי. אבא החורג תמיד דאג שאשתי (נועה), לא תאכל יותר מאחיו ואחותו הביולוגיים, שלא תשתמש ביותר מים, שתסגור את האור מיד, ותמיד היה מתלונן. בגיל שבע־עשרה התחילה לעבוד כמלצרית, שכירה חדר קטן, כמו מחסן. המעונות לא היו לה, כי היא הייתה רשומה בעיר. אז הדירה הייתה בשבילה כמו ארמון.
אבל לא נשארה שם הרבה זמן. שנה אחרי הנישואין, חזרה מוקדם מהמשמרת, כדי להכין לנועה ארוחת בוקר, ומצאה במיטה שלה בלונדינית חטובה, מעשנת, המכסה את עצמה בסדין שסבתא נתנה להם לראש השנה. מהשירותים נשמעו מים זורמים. ובכך נחתכו חמש השנים של היחסים שלי עם נועה. לא היו מריבות, הגירושים עברו בשקט. הדירה, כמובן, נשארה לנועה. לא דרשתי דבר, למרות שהבלונדינית דאגה לעצות: “שתיקח חתימה ממך! עוד תיוולד לו ילדה מנהג מונית ויהיו פה מלחמות על דירה!”
איפה עברה? שאלתי את דבורה, מסיים את השיחה בטלפון.
“לדירה שלכם! יש להם ילד בדרך, אז החליפו.”
הדאגה תקפה אותי סבתא התקשתה ללכת אחרי שבר בצוואר הירך, והדירה בקומה חמישית, בלי מעלית. איך תסתדר? הרי כאן כולם מכירים אותה, אפשר תמיד לבקש עזרה. שם לא תדע מי מהשכנים בכלל בעניין.
גם החדשות על הילד היו לי מדגדגות, לנועה לא התאים להביא ילדים איתי, תמיד אמרה שצריך קצת לחיות לעצמה.
“תודה, דבורה.”
הלכתי לאוטובוס, חיכיתי ארבעים דקות, מחזיק בעוגה שלא תתרסק.
לחזור לדירה, שבה שנה אחת הייתי מאושר היה לי קשה. עברתי ליד החנויות, שמתי לב לשלט חדש, גדר חדשה… בחצר התקינו מגרש משחקים, וילד צעיר ישב ליד שלולית, טבל רגליו ושמח:
“אני בחוף הים!”
חייכתי אליו, הוצאתי שוקולד מהכיס.
“קח, רובינזון.”
סבתא עשתה רושם שהכול כשורה, טוענת שזה היה רעיון שלה:
“נועה עוזרת, קונה לי אוכל, מסיעה אותי לרופא.”
“מתי ביקרה אותך לאחרונה?” שאלתי.
“אתמול.”
ידעתי שהיא משקרת השקית מתחת לכיור הייתה מלאה, התחילה להסריח, הלחם קשה כמו אבן.
“אני הולך לקנות גבינה,” אמרתי. בעצם, לא הייתי צריך גבינה, אבל רציתי למלא את המקרר שלה, ולהשאיר סיבה לחזור.
סבתא ניסתה לסרב, אבל התעקשתי. כשנסעתי, השארתי בכוונה את המטריה, שתהיה לי תירוץ לבקר שוב. הסתיו הגיע, ואני חטפתי צינון ולא באתי שבוע, פחדתי להדביק אותה. אז היא התקשרה והתביישה לשאול, מתי אבוא.
לא פשוט היה לבקר כל שבוע. אבל פתרתי: ילד החצר, רובינזון, הסכים בעבור חמישים שקל בשבוע להוציא את הזבל, אוכל הזמנתי עם משלוחים, אפילו קניתי לסבתא סמארטפון ולימדתי אותה. נועה אומרת שסבתא לא תצליח, אבל היא הצליחה. ביקרתי אותה כל שבוע, לפעמים יותר. סבתא שכחה בכלל שנועה הייתה פעם אישתי, והתגאתה על נכדה, צחקה מהווידאו שהגיעה מהסמארטפון החדש.
“הביאו אותך לראות את הנכד?” שאלתי.
“הוא קטן עדיין!”
ליום הולדת של הנכד הביאו אותו, וסבתא ביקשה שאמשוך עשרת אלפים שקל מהכרטיס שלה למתנה. ככה הייתי מתעדכן כל פעם מתי נועה ביקרה ליום הולדת, ערב חג, יום הילד, ועוד פעם באפריל, כנראה יום ההולדת של הבלונדינית. בכל חג סבתא שלפה סכום מהכרטיס.
גם לי ניסתה לתת כסף, אבל לא לקחתי.
“אם תיקח, אני אכעס מאוד!”
ואז היא ביקשה ממני:
“בסדר. רק תבטיח לי שתעשה דבר אחד שבקשתי. ואז אפסיק להציע כסף.”
“מה?”
“אומר לך, כשתצטרך.”
הסכמתי.
אחרי זמן, נכנס לחיי דוד, צעיר ממנה בחמש שנים. אמא שלו, שושנה, לאה, משפחתו קיבלה אותי בחום, הבית שלהם ברעננה, ובמשפחה יש חמישה אחים נוספים.
“לא העזתי לנסות בת אחרי חמשה בנים,” אמרה האם בשקט. “רוצה ילדים או מעדיף קריירה?”
“רוצה,” הודיתי.
“מצוין, תחכה לי לנכדה!”
התחתנו בפשטות, בנסיעה חוסכים כסף, בינתיים דאגתי לסבתא.
נורא דאגתי, ובצדק. לא יודעים בדיוק איך זה קרה אולי ניסתה לעזור לעצמה, או ירדה לפחים, מצאו אותה על המדרגות, קרה לה מה שקרה.
ידעתי שלא נכון להתמסר לצער רק לפני יום בישרתי את תוצאות בדיקת ההריון, ויש לי תוכניות לספר לה אבל לבכות אי אפשר לא לעצור. הרי אלמלא נסענו, זה לא היה קורה! אפילו בלוויה לא הצלחתי להגיע, נועה לא התקשרה. לא ביקשתי או רבתי.
אחרי כמה ימים אשתו של נועה התקשרה:
“מה אתה חושב, חכם? אמנם נגיש לבתי המשפט ואני אוכיח שהיא לא הייתה שפויה כשתכתבה!”
לא הבנתי, היא צווחה, העליבה, ורק בסוף הבנתי, שמדובר בדירה.
נוטריון התקשר, ביקש שאבוא. מתברר שסבתא השאירה לי מכתב.
קורא את המכתב, דמעות זולגות, סבתא כתבה כל־כך הרבה טוב עליי, תודה של ממש וזה כל־כך מביך, כי לא עשיתי זאת לשם תודה, אלא כי אהבתי אותה באמת. לא היה לי אחר לאהוב. “זו הבקשה שביקשתי קח את הדירה, זה מה שיש לי לתת.”
חשבתי שמדובר בדירתה, אבל נוטריון הסביר הדירה המדוברת היא דווקא הדירה הגדולה, שבעלה של נועה גר בה עם אשתו. הקטנה נשארה לנועה סבתא נתנה אותה לה.
לקחתי זמן לחשוב, ודיברתי עם דוד. לא רציתי לריב עם אף אחד; לא רציתי שיאיימו, שלא אפסיד את תינוקי. אבל לא למלא את הסבתא שלי זה לא ראוי. בסוף הגענו להסכמה.
הזמנו את נועה ואשתו אצל הנוטריון, הוא דווקא אמר שאני לא הכי חכם, אבל לא התווכח. אשתו של נועה זעמה, איימה בידיים, אלמלא דוד היה איתי.
“סתם, שקט!” קרא נועה. “היא מקבלת את זה ביושר, כי דאגה לסבתא שלוש שנים.”
אפילו הכנתי נאום, אבל נועה הקדים אותי.
“אין מה לדבר. נארוז ונשחרר את הדירה.”
ואז הסברתי לכולם את הפתרון שאני לא רוצה להרוס את חייהם, ושמספיק לי הדירה הקטנה בפרברים. גם עם הנוטריון סידרנו את ההעברה, צריך רק את ההסכמה של נועה.
אז הרים את עיניו בפעם הראשונה, מבט חרטה.
אשתו מיד התרככה, ביקשה קפה ועוגיות, עייפה מהנסיעה, ושלא היית צריך להזמין אותה בכלל.
לבסוף נולדה לי בת. קראתי לה סוניה, על סבתא. ושושנה, אמא של דוד, שמחה כל־כך! יהיו לה עוד נכדות, אבל סוניה תמיד תשאר האהובה מכולן
ואני למדתי: מי שמעריך טוב וחסד, מקבל אותם בחזרה. חשוב לשמור על אלה בדרכך וגם אם לא שלך, יהיה לך למי לדאוג.
