שמתי את הספל על השולחן ושמעתי את הטלפון מצלצל. המספר היה זר, אבל הניגון מוכר צלילים ארוכים, עקשניים, כאילו מישהו בטוח שאני חייבת לענות. הסתכלתי במסך והבנתי: זה הוא. יואב. בעלי לשעבר, שעזב אותי לפני חמש שנים בשביל אישה אחרת וילד שנולד להם.
לא עניתי מיד. עמדתי ליד החלון, הסתכלתי על גינה עם ילדים שרצים במעגלים, וחשבתי למה שוב? למה הוא חוזר עכשיו, לתוך החיים שלי?
הטלפון השתתק. ואז צלצל שוב.
נאנחתי ועניתי.
נעה, שלום, קולו של יואב היה שקט, כמעט מתנצל אני חייב לדבר איתך. בדחיפות.
על מה? התיישבתי על אדן החלון, קרבתי את הטלפון לאוזן והכינותי לעצמי לבקשה חדשה. ליואב תמיד היה כישרון לבקש ככה שלא היה אפשר לסרב.
אפשר להיפגש? לא רוצה להסביר בטלפון
אני לא מבינה, אמרתי בקור רוח. דבר עכשיו או בכלל לא.
הוא השתתק. השתחל אנחה כבדה, כמו אדם שמעשן יותר מדי.
נעה, נועה יהודית חולה. סרטן. כבר שלב רביעי. הרופאים לא מבטיחים לה יותר מחודשיים, שלושה.
יהודית, זו שהייתה סיבת עזיבתו. האם של הילד שלו. נהיה לי קר בפנים, ולא בגלל רחמים אלא חשש גובר: הנה, תיכף יבקש משהו, כזה שיהפוך לי את הבטן.
אני מצטערת, אמרתי בקור. לא ברורה לי הסיבה שאתה מתקשר.
נעה אני צריך עזרה. אין לי למי לפנות.
שתקתי. מחוץ לחלון נחת עורב על ענף עץ אקליפטוס, הביט בי כאילו מזהיר: אל תאמיני.
נעה, בבקשה, תיפגשי איתי. אסביר הכול. זה על יובל, הבן שלי.
הבן שלך, תיקנתי אותו בראשי. לא הבן שלי. לעולם לא.
טוב, חתכתי קצרות. מחר. בקפה על רחוב ביאליק, בשלוש.
הנחתי את הטלפון וישבתי ארוכות על אדן החלון, מביטה ברִיק פנימי. התה התקרר, הבייגלה על הצלחת התקשה. המקרר היה מקושט בתמונה ישנה אני ויואב בצימר, מחייכים, מחזיקים ידיים. כבר מזמן רציתי להוריד אותה, אבל לא היה לי אומץ להודות שהאישה שבתמונה אינה קיימת עוד.
למחרת הגעתי לבית הקפה מוקדם. הזמנתי תה, התיישבתי ליד חלון והתחלתי להמתין. יואב הגיע בעשר דקות איחור רזה, כבד, קרחת קטנה ברקות. התיישב מולי, העביר עיניים לאחראית המשמרת, הביט בי כאילו כבר מבקש סליחה על כל שהולך להגיד.
תודה שבאת, לחש.
דבר, אחזתי את הספל, חיממתי אצבעותיי. אין לי הרבה זמן.
אני לא יודע מאיפה להתחיל
תתחיל מהסיבה.
הוא נאנח, שפשף את פניו בכפות הידיים.
יהודית גוססת. זה סופי. הטיפול הכימותרפי לא מועיל, הניתוח מאוחר מדי. אין לה אף אחד אמא שלה נפטרה לפני שלוש שנים, אבא היא לא הכירה. יובל נשאר לבד. הוא בן חמש.
אני שותקת. בפנים משהו מתכווץ, אבל לא נתתי לזה לצאת.
רציתי לבקש ממך גמגם, הוריד עיניים אולי תוכלי לעזור? כלכלית. צריך המון שקלים לטיפולים, לליווי. אחזיר הכול, נשבע, אבל כרגע אין לי כלום.
כמה? שאלתי.
שבע מאות אלף שקל. אולי אפילו יותר.
שמתי את הספל על השולחן. טיפה נפלה, התפשטה לכתם כהה על המפה.
שבע מאות אלף חזרתי. מאיפה לי סכום כזה, יואב?
תוכלי למכור את הדירה ההיא. שברחוב יהודה הלוי. הרי אמרת שהיא לא נחוצה לך, שאת לא גרה שם.
הדירה ההיא. חדר אחד, בבניין ישן, הוריי קנו לי לפני החתונה. לאחר מכן נתתי אותה במתנה ליואב ביום הולדת, כשהאמנתי שנהיה יחד לנצח. הוא השכיר, קיבל שכר דירה. עכשיו מבקש למכור.
אתה רציני? הבטתי לו בעיניים. רוצה שאמכור דירה שנתתי לך מתנה?
נעה, זה נשמע נורא, אני יודע, אבל
לא, אמרתי באסרטיביות. לא, יואב. הדירה שלי. מתנה היא לא התחייבות.
הוא הלבין.
אבל יהודית גוססת! יובל יישאר לבד!
ליובל יש אבא, קמתי, לקחתי את התיק. אתה האבא. זו אחריות שלך, לא שלי.
נעה, חכי
לא חיכיתי. יצאתי מבית הקפה, טלפון רועד בידי. האם פעלתי נכון? או שפשוט אני אדם אכזר?
בבית, התקשרתי לגליה. גליה, החברה הכי טובה שלי, שמלווה אותי מאז הלימודים באוניברסיטה, ותמיד עמדה לצדי גם כשהתגרשתי.
הוא באמת ביקש שתמכרי דירה? התפלאה גליה נעה, הוא עבר כל גבול.
גליה, האישה שלו גוססת. וילד קטן.
ומה? זה לא העניין שלך. את לא חייבת לו שום דבר.
אבל אני מרגישה נורא, כאילו סירבתי לאדם נוטה למות.
מותר לך להגיד לא. גם אם זה קשה. תזכרי את זה, נעה. את לא אמורה להציל אותו מהמחדלים שלו.
נשכבתי על הספה, עצמתי עיניים. בראש התרוצצו מילים של יואב, ופניה של האישה שהייתה כשהם טיילו ליד עגלת תינוק פעם, בטיילת ברמת גן. שיער לבן, עיניים מאושרות. בזמנו חשבתי היא גנבה לי את בעלי. והיום היא גוססת, אני צריכה לעזור לה?
לא. אני לא חייבת.
יומיים לאחר מכן יואב התקשר שוב. הפעם דיבר מהר, העצב בקולו צורב.
נעה, אני יודע שאת כועסת. אבל תחשבי על יובל. הוא לא אשם.
אני לא כועסת, עניתי יציב. אני פשוט לא רוצה להיות חלק מזה.
יש לי בקשה אחרונה נשתתק. אם יהודית תלך תוכלי להיות האפוטרופוס של יובל? לתקופה. עד שאעמוד על רגליי.
לא קלטתי מה אמר.
מה?
את יודעת, את אמא. גידלת את מעיין. יובל צריך אמא בת בית, לבד לא אצליח
יואב, קטעתי אותו, קולי חד כברזל אתה רוצה שאתאמץ להיות אמא לילד שלך? הילד שנולד מבגידה בנו?
נעה, אני יודע איך זה נשמע
לא, אמרתי. לא, לא, לא. אל תחשוב עליי בכלל. אני לא חלק מהחיים החדשים שלך.
סגרתי את הטלפון, צנחתי לרצפה, גבי אל הקיר, לב פועם בטירוף.
איך העז?
בערב מעיין באה. בתי, בת עשרים ושמונה, יפה, חכמה, עובדת במשרד פרסום במרכז תל אביב. נפגשות לעיתים רחוקות, תמיד טוב.
אמא, אבא התקשר. סיפר על יהודית ויובל.
הנהנתי, הדלקתי קומקום.
ומה הוא אמר?
שסירבת לעזור. שאת קרה.
סובבתי להביט בה. מעיין עמדה בכניסה, ידיים שלובות, מתבוננת.
קרה? איזה מילה
אמא, איך את יכולה? זה ילד תמים.
צודקת, מזגתי מים לספלים, הנחתי על השולחן. הוא לא אשם. אבל זו לא אחריות שלי.
היית יכולה לעזור, אפילו טיפה!
מעיין, לא אמכור דירה. ולא אהיה אפוטרופוס לילד של מישהו אחר. זו לא הדרך שלי. זו דרך אבא שלך.
את אגואיסטית, לחשה. הפנים שלה היו מלאות אכזבה.
זה כאב לי. לא הצלחתי להצטדק.
אולי, אמרתי לבסוף. אבל זכותי.
מעיין הלכה כעבור חצי שעה, מותירה אחריה דממה בבית, כמו בשעת בין הערביים בבית כנסת ישן.
הימים הבאים היו סיוט. יואב לא חדל לשלוח הודעות תחילה תחנונים ואז איומים. תקף אותי על הלב הקר, איים שיעשה לי שיימינג בפני כל המשפחה, שמעיין תתעב אותי.
לא עניתי. רק מחקתי כל הודעה.
יום אחד הופיעה יהודית בעצמה. רזה, חיוורת, מטפחת על הראש כמו שכבה מעל שיער שנשר. עמדת בדלת בעיניים עייפות.
מותר להיכנס? שאלה חלושות.
הכנסתי אותה. ישבנו במטבח, היא שתקה המון, בוהה בספל המים שנתתי.
אני לא מבקשת שתחבקי את יובל, אמרה לבסוף. רק תתני לו צאנס. הוא רק ילד. כשהילד שלי לא יהיה לי, צריך מישהו שיהיה איתו.
ומה עם אבא שלו? שאלתי.
יואב לא יעמוד לבד. את יודעת.
ידעתי. יואב תמיד היה חלש: יפה, מקסים, אבל חסר עמוד שדרה. אומן בלבקש, לא בלעמוד באחריות.
אני לא יכולה, עניתי. אני באמת מצטערת.
יהודית הנהנה, קמה, הגיעה לדלת, הסתובבה.
את אישה חזקה מאוד, אמרה. תמיד קינאתי בך. יואב אמר הרבה עכשיו מבינה שהכוח שלך בא מהקור שבפנים.
הדלת נסגרה. נשארתי באמצע המסדרון, בלי יכולת תנועה.
קור מבפנים.
בלילה לא ישנתי. שכבתי על הספה, מביטה בתקרה, חושבת. על יובל, יהודית, יואב. על הקור שהצטבר בתוכי. על כך שפעם הייתי אחרת מתקפלת, סולחת, מקריבה את עצמי.
ואז יואב בגד. עזב. הבנתי שהקורבן לא משנה, גם אם אהבתי. גם אם כואב.
אבל, האם אני צודקת?
ניגשתי לחלון. בחוץ חשכה, פנס דולק. כלב נובח.
מותר לי לומר לא, הזכרתי לעצמי את דברי גליה. גם אם קשה. גם אם שופטים אותי.
לא חייבת לשלם על הטעויות של אחרים. לא חייבת להיות הגיבורה של סיפור של מישהו אחר.
בבוקר התקשרתי ליואב.
ניפגש היום. באותו קפה.
הגיע מלא תקווה. התיישב, כפות ידיים קפוצות.
נעה, ידעתי ש
תעצור, קטעתי. תקשיב. לא אמכור דירה. מתנה היא חירות, לא חובה. ואני לא אהיה אמא לילד שלך. זו לא הסיפור שלי, לא הכאב שלי.
אבל
זה הבחירות שלך, המשכתי. אתה יצרת את החיים הללו. עזבת אותי, הולדת ילד עם אישה אחרת. עכשיו תתמודד. אני לא אמורה להציל אותך.
יואב הלבין.
אז שתסבול הילד?
תפסיק להשתמש בו ככלי סחיטה, אמרתי. יש לך בני משפחה, חברים. ואצל יהודית מכרים. תבקש עזרה מהם. ממני לא עוד.
את אכזרית, לחש קרה.
קמתי, הרמתי את התיק.
אולי, אמרתי. אבל זאת החיים שלי. ואני לא אתן לך להיכנס שוב.
יצאתי לבית הקפה, הרחוב ריק, אוויר צלול. הלכתי זקופה, ללא חרטה.
עברו שבועיים. יואב לא התקשר. מעין לא דיברה. גליה ביקרה, שתתה תה, סיפרה סיפורים על כל העולם, רק לא על יהודית ויובל.
חזרתי לחיי. לעבודה, לארוחות ערב, ספרים. בערבים ישבתי ליד החלון, הביטי בילדים במגרש.
לעיתים חשבתי על יובל. מעניין איך נראה? למי דומה? אבל המחשבות חלפו על פניי, כמו עננים. לא נאחזתי בהן.
בוקר אחד הגיעה הודעה ממעיין: אמא, סליחה. הבנתי. את צודקת.
חייכתי ועניתי: תודה, יקירה. אוהבת.
התיישבתי ליד החלון עם ספל תה, הסתכלתי על דירתי. קטנה, חמימה, שטופת שמש. זה המקום שלי. הבית שלי. החיים שלי.
לא נהייתי גיבורה. לא הצלחתי להציל ילד. לא הקרבתי את עצמי.
אבל נשארתי אני. וגם זו הייתה ניצחון.
ניצחון שקט. בלי תשואות. אבל אמיתי.
לגמתי מן התה ופתחתי ספר. בחוץ זרחה שמש, והעולם המשיך להסתובב.
ולראשונה, לא הרגשתי אשמה שבחרתי בעצמי.
