כשנישאתי לאיתן, האמנתי שאהבה וכבוד יהיו הבסיס לנישואינו. אך עם השנים, משהו השתנה בגישתו אליי. הוא כבר לא החמיא לי על הבישולים, הפסיק להעריך את החום שביתנו, ובכל הזדמנות זרק הערות סרקסטיות.
הכי קשה היה בארוחות המשפחתיות, שם הוא נהנה לצחוק על חשבוני ולהפוך כל טעות קטנה שלי לסיפור משעשע שהפך לבדיחה של כל החבורה. כולם צחקו ורק אני כאבתי.
שנים סבלתי, חייכתי והמשכתי הלאה, שכנעתי את עצמי שזו פשוט דרכו לתקשר. עד שבלילה אחד, ביום נישואינו העשרים, כשכל המשפחה והחברים התכנסו סביב שולחן החג איתן הגזים במיוחד. מול ילדינו, חברינו וכל המשפחה, הוא העיר בציניות שללא “העצות היקרות” והעזרה שלו לא הייתי מסוגלת להסתדר לבד. הצחוק סביב השולחן פילח אותי שם משהו בי נשבר.
באותו לילה, בתוך החושך, קיבלתי החלטה: הוא יקבל ממני בדיוק מה שמגיע לו. ידעתי שלא אעשה זאת בצרחות או בדרמה, לא בשערורייה גדולה. הנקמה שלי תהיה חכמה ומתוחכמת.
התחלתי להשקיע בעצמי. נרשמתי לחוגי ציור, חזרתי להתאמן במכון, והכי חשוב המשכתי לבשל לו את המאכלים שאהב, רק שהפעם הם לא יצאו מושלמים. הלזניה האהובה עליו הייתה פתאום מלוחה מדי, הקפה של הבוקר שלו הפך לדליל, והחולצה שלו לא תמיד גוהצה כמו שצריך. הוא התעצבן, התלונן, ואני רק חייכתי בשקט ואמרתי: “סליחה, אהוב, כנראה שאני עייפה מדי.”
השלב הבא היה להראות לו שאני מסתדרת גם בלעדיו. התחלתי לצאת יותר פגשתי חברות, הלכתי לסדנאות, טיילתי בפארק. איתן, שתמיד ראה בי עקרת הבית השקטה, הרגיש פתאום שהשליטה מתחמקת מידיו. זה הרגיז אותו לראות אותי חזקה, בטוחה בעצמי, ובלתי מושגת עבורו.
הפסגה של הנקמה שלי הגיעה ביום ההולדת שלו. ארגנתי לו מסיבה גדולה, הזמנתי את כל החברים והקולגות שלו, ושכרתי אולם יוקרתי בתל אביב. הכל היה מתוקתק. אבל בנאום שלי, במקום לשבח אותו, התחלתי לספר באנקדוטות מצחיקות אבל מביכות על טעויות שהוא עשה, דברים ששכח ומצבים מגוחכים שאליהם נקלע.
עשיתי זאת בחיוך שובב, בקצב נעים, אבל ראיתי איך פניו מתמלאים זעם ומבוכה. החברים שלו צחקו מהלב, בעודו יושב כעוס, אגרופיו קפוצים מתחת לשולחן.
לאחר המסיבה איתן שתק מספר ימים, שקע במחשבות. ראיתי לו בעיניים הוא הבין שאיבד את השליטה עליי. הוא ניסה להחזיר את המצב לקדמותו, אבל אני כבר הייתי אישה אחרת. כבר לא פחדתי מהמילים שלו או מהבדיחות שלו. למדתי לאהוב ולהעריך את עצמי.
במהרה הפסיק איתן לצחוק עליי ליד המשפחה, התחיל להשתתף במטלות הבית, ואפילו הודה באחד הימים: “את השתנית… אני לא יודע איך להגיב לזה.”
אני רק חייכתי ונשארתי נאמנה לעצמי ולחיים החדשים שיצרתי לי. לפעמים, נקמה לא צריכה להיות הרסנית אלא פשוט שינוי. ובסוף, היא גורמת לנו להתחזק ומלמדת אחרים ובמיוחד אותנו להעריך את עצמנו באמת.
