יומן, יום חמישי, חורף
היום שניהל את חיי לגמרי השתנה יום כזה שלא שוכחים. בזה אחר זה כל הקדימות חיי התרסקו. כל כך הרבה זיכרונות משותפים, ולפתע, חיים אחרים מתחילים.
את יודעת, מיכל, אמר לי דני בשקט בארוחת הערב, תוך כדי שהוא מגרד חלה בצד הצלחת חומוס נדמה לי שהתרחקנו זה מזה. השגרה חנקה אותנו. אני חושב אולי כדאי שנחיה קצת בנפרד.
זה היה כל כך יומיומי, כאילו הציע לקנות במבה במקום בייגלה הערב. הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים, רק המשיך לאכול כאילו כלום. אני, שעמדתי שם עם כף המרק ביד, הרגשתי איך טיפת מרק חמה מטפטפת לי על היד, שורפת אבל לא היה לי חשוב לשים לב לזה בכלל. הכל התחיל להסתובב לי בראש, רעש כזה, כאילו פתאום נדלק שואב אבק ליד האוזן.
מה זאת אומרת בנפרד? ניסיתי לשאול בקול יציב. הנחתי את הכף חזרה לסיר, פחדתי שתפול לי מהיד הרועדת. אתה נוסע לשליחות מהעבודה?
לא, איזה שליחות עיקם את המצח, סוף סוף הרים אליי מבט עייף. אני מדבר על הפסקה. על לבדוק רגשות. זהו, הניצוץ הלך לאיבוד. אני חוזר הביתה ומרגיש מחנק. כל יום אותו דבר: עבודה, אוכל, טלוויזיה, לישון. אני רוצה לבדוק אם אני באמת מתגעגע אלייך… או שזה הכול רק הרגל.
התיישבתי מולו בשקט. עשרים שנות נישואים, שני ילדים גדולים שכבר גרים לבד אחד בלוד, אחת בחיפה. משכנתא שסיימנו רק לפני שלוש שנים. שיפוץ שעשינו במו ידינו. ופתאום “חנוק לי”?
ואיפה תגור בזמן שתבצע את הבדיקה? לחשתי בקול חלש.
שכרתי דירה קטנה, ביפו. קרוב לעבודה, שלא אתקע בפקקים. הדברים שלי כבר ארוזים בחדר שינה.
הבנתי שכל זה תוכנן כבר מזמן. בזמן שאני חשבתי איזה פרחים הכי טוב לשתול בגינה באביב, וקניתי לו סוודר חדש מבמבצע הוא כבר סגר דירה, שילם פיקדון, ותכנן את עזיבתו, בלי להגיד מילה.
ולי לא אכפת לך מה אני חושבת? חיפשתי בעיניו את אותו בחור שהתחתנתי איתו. אבל ישב מולי גבר זר, קצת מלא עם עיניים מתחמקות.
מיכל, אל תתחילי עם דרמות הוא הניח את הכף. נראה שגם לו נעלמה התיאבון. אני לא מדבר על גירושין עכשיו, רק הפסקה. זה מקובל, הרבה עושים את זה. גם הפסיכולוגים ממליצים. אולי נבין שבאמת אנחנו לא יכולים האחד בלי השנייה, נשוב להתאהב מחדש. ואם לא לפחות ניפרד בכנות.
הוא קם, זרק מפית על השולחן, ונכנס לחדר שינה. שמעתי את הארון נפתח, ניילונים נשמעים, הבגדים שלו יוצאים אחד אחד. אני ישבתי במטבח עם סיר המרק האהוב עליו עם גריסים, בדיוק כמו שהוא אוהב, והרגשתי איך כפור ענק ואפור מתפשט בתוכי.
הערב עבר בטשטוש. דני התרוצץ בבית, ארז מזוודות, אסף את המחשב הנייד, מכונת הקפה (המתנה שלי, אבל הוא השתמש בה), הבגדים החמים שלו.
אני יוצא אמר בדלת, מעיל עליו, עם מבט קצת טקסי וקצת אשם. אל תרימי אליי טלפון בינתיים. נסכים על חודש של שקט. לטובת הניסוי.
ומה אם תהיה תקלה בצנרת? פלטתי מטופש.
תזמיני אינסטלטור. את כבר אישה בוגרת, תסתדרי. את המפתח אני משאיר אצלי, אולי אצטרך משהו. זהו, ביי. אל תתגעגעי.
הדלת נסגרה, המנעול ננעל. נשארתי לבד, הדירה פתאום נראית ענקית ושקטה להבהיל.
בשלושה ימים הראשונים לא עשיתי כלום. רק שכבתי. קמתי בשביל מים ולשירותים. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו. שיחקתי שוב ושוב בראש את החדשים האחרונים איפה טעיתי? אולי יותר מדי התמרמרתי? שמנתי? נהייתי משעממת?
ביום הרביעי אחותי, ענת, הגיעה. נכנסה כמו רוח סופה, עם שקיות מלאות קניות ובקבוק יין. כשראתה אותי מרוטה, בחלוק ישן ושיער לא רחוץ, רק נענעה בראש.
זה לא ימשיך ככה. קומי, כנסי למקלחת, אני בינתיים אארגן קצת אוכל.
אחר כך, ביין על השיש, סיפרתי לה מה קרה בדיוק. ענת הקשיבה בדריכות.
“בדיקת רגשות”, הא? נהיה לו צפוף? מיכל, את חכמה, רואת חשבון ומדויקת, אבל פה לא מחברת שתיים לשתיים. יש לו אישה.
שטויות, מחיתי איזה אישה? דני בן חמישים ואחת, עם גב תפוס ועיכול רגיש, למי הוא צריך?
תקשיבי לי, גיל לא מפריע למי שרוצה לפרק מסגרת. “שכרתי דירה”, “אל תדברי איתי חודש” זה קלאסיקה. בודק מים באמבטיה אחרת ולא שורף קשרים, שלא יתברר שלא מבשלים לו מרק, שלא מכבסים גרביים? מחזיק אותך כגיבוי. יראה שלא הולך, יחזור עם פרחים ו”הבנתי שרק את”. ואם כן יתגרש.
משהו במילים שלה צלצל אמיתי. לא רציתי להאמין, אבל פה ושם סימנים שינוי קוד בטלפון, איחורים בעבודה, חולצה חדשה שקנה בעצמו. הכול התחבר.
ומה לעשות? שאלתי, מרגישה שמתחיל לבקוע כעס.
מה עושים? חיים! תלכי לספר, תקני לעצמך משהו, תפסיקי לחכות לטלפון ממנו. על הדירה שלך, נכון?
בטח, שלי, זה מההורים. הוא לא שינה אף פעם, ונרשם על שם אמא שלו.
מעולה. את שולטת. תגידי לי אל תתבכייני. תפתיעי אותו.
כשהלכה, לא ישנתי. הסתובבתי בבית, הדלקתי אורות, נכנסתי לאמבטיה. ראיתי את הג’ל גילוח שלו תפסתי וזרקתי לפח. הספר של סוף עידן.
שבועיים עברו. הכרחתי את עצמי ללכת לעבודה; אמרו לי שרזיתי, כולם חשבו ויטמינים חסרים. והתחלתי להבחין הבית נקי, לא משאירים קפה על השולחן, לא בגדים על הספה, הכל נשאר מסודר, אין צורך לבשל סלט קטן וסרט מספיקים לי. התחלתי לסרוג שוב, ככה ישבתי מול סדרות והעברתי זמן. השקט נהיה מרפא פתאום.
אבל עדיין, התולעת בספק קיננה; אולי אחותי טועה. אולי בדיוק הוא לבד, מתגעגע.
הכול הסתיים ביום שישי. בדרכי חזרה מעבודה, עצרתי לקנות חוטי צמר חדשים. במדרגות החנות נתקלתי בהם.
דני עמד מול חלון חנות תכשיטים, אוחז בידה של בחורה צעירה, בערך שלושים, במעיל אדום. הוא חייך אליה בדיוק באותו חיוך שחייך אליי כשהתאהב בי מזמן. הראו לה צמיד, צחקה. ראו שהם מאושרים.
ברחתי מאחורי גב של מישהו גדול. הלב דפק כמו תוף בראש. הסתכלתי איך הוא, שהניצוץ בו כביכול כבה, מחבק אחרת. באותו רגע נשרף בתוכי משהו ישן ונולד משהו חדש קר, יציב ונחוש.
לא דיברתי, לא ארבתי, לא עקבתי. פשוט ירדתי לחניון, נכנסתי למאזדה שלי, נסעתי הביתה.
שם חיפשתי את החוזי דירה, העתק מהוריי, וגם בפספורט רק שמי, הילדים רשומים. דני אף פעם לא טרח להעביר, מבחינתו “עוזבים ניירת לאמא שלי”.
פניתי באינטרנט לחברת פורצים.
שלום, אני צריכה להחליף מנעולים בדחיפות. דלת ברזל. יש מסמכים. אפשר עוד שעה? מעולה.
הגיע איש מנעולים קטן, הכל הלך מהר, שאל איזה מנעול.
תשים את הכי טוב. אף אחד לא פותח, גם אם ניסה דני.
אין בעיה, גברת. “רב-בריח”, אף אחד לא ייכנס.
קולות המקדחה היו כמו מוזיקה משחררת. כשהלך, קיבלתי סט מפתחות נוצצים. נעלתי את הדלת בכל ארבעת הסיבובים. ארבע חומות של שקט.
ארזתי את כל הבגדים שלו. מעילים, נעליים, חכות מהמרפסת, כלי עבודה כיסיתי אותם בשקיות אשפה ענקיות, חמש בסך הכל. שמתי בחדר מדרגות.
עוד שבוע עבר. מדני לא אות, לא סימן. נראה שחודש הבדיקה נמשך עם בת הזוג. אני כבר נרגעתי. הגשתי בקשה לגט דרך מערכת נט המשפט. היה קל ממה שחשבתי.
השבת, בבוקר, צלצול בדלת.
סקרתי דרך עינית דני עומד, נראה עייף אבל מרוצה, עם שקית קניות וזר ציפורנים.
לא פתחתי. העמדתי מצחי על דלת הברזל.
הוא ניסה מפתח חורק. עוד ניסיון. הוציא, בדק, דחף שוב.
מיכל! מיכל, את שם? מה קרה למנעול?
שקט ממני.
מיכל, תפתחי! אני יודע שאת בבית! האוטו חונה פה!
התחיל לדפוק חזק.
מה זה השטויות האלו? באתי! הבאתי פרחים! חודש לא חיכיתי, באתי קודם! התגעגעתי!
לקחתי נשימה ואמרתי בקול רגוע:
הבגדים שלך בשקיות, ליד הדלת. קח ולך.
שקט. רשרוש כנראה שם לב לשקיות.
את משוגעת? עכשיו צעק מה השקיות האלה? תפתחי מיד! אני הבעל שלך! יש לי זכות להכנס לבית!
זה לא הבית שלך, דני. שלי. אתה אפילו לא רשום. רצית לבדוק חיים בנפרד? קיבלת. עכשיו תמשיך לבד. לתמיד.
מה החלפת מנעול? איך העזת? אני אתקשר למשטרה! יפָּרצו לך את הדלת!
תביא תעודת זהות. תספר להם שעזבת אישה בשביל לבדוק רגשות ונשארת אצל מישהי אחרת. נראה לי שהשוטר יצחק.
איזו מישהי? מה את מדברת? גרתי לבד!
ראיתי אותך, דני. קניון עזריאלי. חנות תכשיטים. מעיל אדום. מספיק שקרים. הבדיקה הסתיימה. התוצאה: שלילית.
מאחורי הדלת קילל, בעט, צעק.
תתחרטי! תישארי לבד, מטומטמת! מי ירצה אותך בגיל ארבעים וחמש? חזרתי כי ריחמתי! את… אני אקח חצי מהנכסים! את הרכב, את הצימר!
את הרכב ואת הצימר נחליט בבית משפט. דירה לא תקבל. לך דני. או שאזמין משטרה ואומר שפורצים לדירה.
רעש עוד דקה, איים, בעט, שמעתי זריקת זר על הרצפה, אחר כך רעש של השקיות והמריא.
כלבה! צעק לבסוף.
אחר כך נפתחה מעלית, נשמע חבטות, ואז שקט.
נשכבתי ליד דלת, הגוף רעד. בכיתי. לא מבכי של צער, אלא מהקלה כמו טיפות מלוחות של מתח שנשפך החוצה.
אחרי עשר דקות, קמתי, שטפתי פנים במים קרים. במראה הסתכלה עליי אישה עייפה, אבל חזקה.
הטלפון עשה “ביפ”. ענת: “מה שלום הדון ז’ואן שלנו? ראיתי את האוטו שלו מתחת לבניין”.
שלחתי: “עזב עם הבגדים. המנעול מעולה”.
“מדהימה! ענת השיבה הערב באה עם עוגה. חוגגים!”.
הלכתי למטבח, הדלקתי קומקום. ראיתי את הציפורנים שזרק מול הדלת. טוב שלא פתחתי. ציפורנים… עשרים שנה ולא טרח לזכור שאני שונאת ציפורנים. אני אהבתי טוליפים.
אחרי חודש היה דיון. התגרשנו מהר, הילדים כבר בוגרים. את הצימר נאלצנו למכור, לחלק את הכסף; הוא קיבל את הרכב, פצה אותי בכסף שנסעתי מיד לנופש.
התברר ש”המוזה הצעירה” עזבה את דני כשנודע לה שאין דירה נוחה יותר, רק חלוקי רכוש. הדירה השכורה גם העיקה עליו, והוא חזר לאמא לדירת שיכון בלוד.
שמעתי על זה דרך חברים משותפים, ולא היה לי אכפת. חזרתי מתורכיה, נחתכת, עם שמלה צבעונית חדשה ואולי אפילו רומן קצר עם תייר גרמני חמוד. לא רציני, אבל הזכיר לי שאני אשה יפה ונחשקת.
יום אחד, חזרתי מהעבודה, בכניסה חיכה לי.
מיכל?
דני עמד שם על הספסל, רזה וחבול.
שלום אמרתי, המשכתי ללכת לאט.
מיכל, אפשר לדבר? הייתי אידיוט. התבלבלתי. אמא מנג’סת לי, אין לי חיים. מתגעגע לבית, למרק שלך. אולי ננסה שוב? עשרים שנה לא זורקים…
הסתכלתי עליו והבנתי שאני לא מרגישה דבר. בלי כעס, בלי רחמים.
עשרים שנה לא זורקים, הסכמתי. אבל העבר צריך להישאר בעבר. לי יש חיים חדשים, דני. ואין בהם מקום לטעויות ישנות. ולא לך.
אבל אני השתניתי! הבנתי הכול!
גם אני השתניתי חייכתי. וגיליתי שטוב לי לבד. חופשי.
שלפתי את המפתחות החדשים שלי, מבהיקים, ונכנסתי. האינטרקום פתח לי, הדלת ננעלה מאחורי. משאירה את דני מאחור, עם חרטות שמאוחר להן.
במעלית חשבתי אולי להדביק טפט חדש בכניסה. בצבע אפרסק, אולי. ולקנות כורסה, שיהיה לי נעים לסרוג בערבים. החיים רק מתחילים והמפתחות אצל מי שבוחרת בהם בעצמה.
