בעלי איחר להלוויה של אבי. באותו יום גיליתי איפה הוא באמת היה.
הוא התקשר רבע שעה לפני הטקס וסיפר שנתקע בפקקים, שזה “יום נורא”, שהוא “כבר בדרך”.
עמדתי אז ליד בית הכנסת, במעיל שחור, ידי קרות אוחזות בתיק. הנהנתי, אף שידעתי שהוא לא רואה אותי.
אנשים נכנסו לאט פנימה. מישהו הגיש לי ממחטה. מישהו אחר נגע בכתפי. כולם היו שם. רק הוא לא.
הארון כבר עמד מול הבימה. הסתכלתי עליו, מנסה לא לחשוב על כך שאבי תמיד היה שואל אם בעלי יגיע בזמן, או ש”עוד משהו יקרה”. הבטחתי לו שהפעם הוא ודאי יגיע. שאפשר לאחר לעבודה, לארוחה, ליום הולדת, אבל לא למשהו כזה.
הטקס התחיל בלעדיו. הטלפון רטט בכיס פעם אחת, ואז שוב. לא עניתי.
אחרי הטקס מישהו צילם תמונה. רגילה לגמריקבוצת אנשים, פרחים, שמיים אפורים. בערב ראיתי אותה באינטרנט. ואז, במקרה, ממש בצד, ראיתי תמונה אחרת. מהיום ההוא. באותה שעה. במקום ששום קשר לו אין לבית הקברות.
עמדתי עוד רגע מול המסך עד שהבנתי מה אני רואה. התמונה הייתה מוארת, מלאה צחוק, בלונים צבעוניים ושולחן עמוס אוכל. מישהו סימן את המקום, הוסיף שעה, כמה לבבות בתיאור. הכול היה קליל, שמח, לא תואם את היום שאני עברתי.
ברקע, קצת בצד, ראיתי את פניו. מחייכות. משוחררות. כך לא ראיתי אותו מזמן. הוא עמד לידה. אישה, שלא ידעתי אז על קיומה, אך מיד הבנתי לפי תחושת הלב. ידה נשענת על כתפו, באופן חופשי מדי למישהי “מהעבודה” או “מכרים של מכרים”.
השעה בתמונה הייתה בדיוק אותה שעה שבה עמדתי ליד בית הכנסת ושמעתי אותו מסביר לי בטלפון שהוא “כבר מגיע”. שהוא “דווקא עכשיו פונה”. שזה “עניין של דקות”.
אני לא זוכרת את הדרך הביתה. רק שקט בדירה, תמונת אבא על השידה ושאלה שחוזרת כמו הד: איך אפשר לטעות כל כך בחישובי הזמן.
כשמאור סוף סוף הגיע, הכל כבר נגמר. ההלוויה, הארוחה, ההלם הראשון. התגנב פנימה, כאילו קיווה שלא אראה אותו. עדיין לבש חולצה שלא ראיתי אצלו אף פעם. ריח של בשמים זרים ואלכוהול.
סלחי לי אמר מהכניסה. באמת לא התכוונתי…
לא נתתי לו לסיים. הנחתי את הטלפון על השולחן ודחפתי לכיוונו. הוא הסתכל. תחילה בלי להבין, אחר כך בעיון. החיוך נעלם.
זה לא מה שאת חושבת מיהר להבהיר. זה רק יומולדת של חברים. עצרתי רגע, רציתי להספיק…
לא הספקת הפסקתי אותו. להלוויה של אבי.
התיישב בכבדות על הכסא. עבר בידיו בשיער, כמו תמיד כשהלחץ גובר. התחיל לדבר. על תכנון גרוע, על זה שלא חזה את הפקקים, שחשב שיש לו יותר זמן. על זה שלא רצה לפגוע בי. לא היום, ולא אף פעם.
הקשבתי לו, אך כל מילה נשמעה זרה. כאילו הוא מספר סיפור של מישהו אחר. בראשי ראיתי את אבא מסדר עניבה לפני יציאה, אומר שלא אדאג, כי “אפשר תמיד לסדר הכול”. באותו יום התברר שלא תמיד.
תצא אמרתי לבסוף.
מה? הוא הביט בי בהפתעה. אבל אפשר לדבר.
דיברנו השבתי בשקט. עכשיו תצא.
ארז במהירות. כמה דברים לתיק, מטען, חולצה. עמד ליד הדלת, מחכה שאעצור אותו. לא עשיתי זאת. בימים שאחר כך הוא התקשר. שלח הודעות. התנצל, הסביר, הבטיח. נשבע שזה היה טעות, שלעולם לא יאכזב אותי שוב. שהוא הבין.
נפגשנו פעם נוספת. ישב מולי, עייף, כאילו הזדקן בכמה ימים. אמר שרוצה לחזור. שיתקן הכול. שאוהב אותי. הסתכלתי עליו והרגשתי רק דבר אחדעייפות. לא כעס. לא שנאה. רק עייפות עמוקה ממישהו שבחר יום הולדת של אחרים על פני האבל שלי.
באותו רגע הבנתי: יש רגעים בחיים שאי אפשר להחזיר. מי שבוחר את עצמו ולא את הקרובים לו תמיד נתקל בגבול שאי אפשר לעבור. לפעמים, רק בנפרד אפשר למצוא את השקט ואת המקום לכבוד האמת של הלב.
