יום אחד התיישבתי לכתוב, כדי לא לשכוח את המסע שעברתי. נועה, אשתי לשעבר, הגיעה מהגליל, ממושב קטן שבו דירה קטנה עלתה שקלים בודדים. היא קנתה לה יחידת דיור בירושלים, אבל אני, בעלה, לא ידעתי על זה כלום.
בזמן שיצאתי לשליחות עסקית לאירופה, נולד לנו הילד הראשון. נועה ילדה אותו בבית חולים ציבורי רגיל, אבל סיפרה לי שילדה בבית חולים פרטי ויוקרתי… וכך היה תמיד: את הכסף ששלחתי לכלכלה וקניות, נועה שמרה כמו שממש שומרים על חיסכון לחתונה. כשחזרתי הביתה, המקרר היה מפוצץ בבשר, דגים וקצת בקלוואה מהמעדנייה של השכונה, אבל ברגע שהייתי טס שוב החיים חזרו לחסכנות.
לא קנתה כלום חדש לילדה שלנו, יעל. תמיד מצאה מישהי שנותנת בגדים מהגן, או רכשה יד שנייה באתרי יד 2. כל שקל שנשאר הלך לחשבון שאף אחד לא ידע עליו. נועה הייתה קוראת לאמא שלה מירושלים לשמור על יעל, כשהייתה יוצאת בחשאי לעבוד איזו משמרת בחנות טבע. החיים בינינו התחילו להרגיש כמו הצגה. נועה תמיד עשתה מה שביקשתי, הייתה “אשת חיל”, כמו בספר תהילים, אבל הכל היה על הסף, תלוי על חוט דק.
באינטואיציה שלי כבר ידעתי יום אחד הכעס שלי ייצא מפרופורציה, וזה כמעט קרה. נועה התחילה לארוז מזוודות בלילות, תכננה לברוח.
גם על קניות היא הייתה משנה גרסה קונה ליעל שלושה תפוחים בקניות של שישי, אבל אמרה לי שקנתה סל ענק של פירות וירקות. זה לקח לה שנתיים וחצי של חיסכון, טיפין טיפין, עד שבסוף מצאה את הדירה הקטנה שלה. ואז, כשנסעתי פעם אחת לניו יורק, היא לקחה את יעל, ארזה תיק קטן ובבוקר שלמחרת כבר פתחה תיק בבית המשפט וביקשה גט.
כל טלפון ממני היה מסר כפול פעם אחת מתחנן שתחזור כי עכשיו “הכל יהיה בסדר”, ופעם אחרת מאיים בקול רועד שאני אמצא אותן ולא אוותר עד שאחזיר את המשפחה שלי. לא עבר הרבה זמן וגיליתי שיש לו מישהי חדשה, סטודנטית מתל אביב. אני בטוח שהוא עושה לה בדיוק אותו דבר.
אני לא שופט את עצמי על החסכנות הקשה. הכסף שחסכתי, היה כמו פרס ניצחון על שנים של תחושת רעב נפשי וכלכלי. לא רציתי לרמות, פשוט רציתי לשרוד ולבנות חיים טובים יותר לי ולבת היחידה שלי.
הלב שלי למד גם בארץ שבה הכל יקר, גם בתוך בית לכאורה בטוח, צריך לעמוד על שלך, לדעת לצאת כשאין ברירה. לפעמים בריחה, זו הדרך היחידה להציל את עצמך.
