יום הולדת שבעים שלי לא היה אמור להרגיש בודד כל כך. חיכיתי כל הבוקר לטלפון. בדיוק בצהריים הטלפון צלצל, כמו לחתוך את הדממה בחרדה שהצטברה סביבי.
עניתי במהירות, כמעט מהדקת את המפה הלבנה על השולחן “עידו? חמוד שלי?”
“שלום, אמא. מזל טוב.”
הקול של עידו היה עייף, עמום, מלא רעש רקע. נשמע כאילו הוא מדבר ממקלט.
“אמא, אל תיעלבי. אני לא אצליח להגיע, באמת. יש דדליין ענק בעבודה, חייבים להגיש את הפרויקט, כולם תלויים בי, את יודעת איך זה.”
עצרתי. עיני ננעצו בסלט טונה עם פלפלים, שעמלתי עליו חצי בוקר.
“אבל עידו, שבעים. לא יום הולדת רגיל.”
“אני יודע, אמא. אבל זו תקופה לחוצה, פשוט לא אוכל לברוח. אני אקפוץ בהמשך השבוע, מבטיח. אוהב אותך.”
הטלפון התנתק. הרגשתי איך גילי נשמע באוזניים שבעים.
הערב חלף בערפל. השכנה רותי קפצה, הביאה חפיסת שוקולד חלב של “עלית”. ישבנו, שתינו כוסית ערק, ניסינו לצחוק. אבל הרגשתי שהחגיגה התכווצה לגודל המטבח שלי ונעלמה.
מאוחר בלילה, בחלוק פלנל ישן, הדלקתי את הטאבלט. בלי סיבה, גלשתי בפייסבוק, מדפדפת בין תמונות של גינות, מתכונים וחתולים.
ופתאום פוסט מהבהב, צבעוני במיוחד.
עמוד של יערה, כלתי.
תמונה חדשה, לפני עשרים דקות.
מסעדה לחגיגות “גבריאל” ושולחן עמוס מנות, ברקע מלצרים עם כפפות לבנות ונגנים, וצחוק גדול.
יערה. אמא שלה, תמר, זורחת בשמלה חגיגית, שרשרת פנינים ובידיה זר שושנים אדומות.
ועידו. בני, עידו. חולצת פשתן לבנה, מחבק את חמותו. הוא מחייך.
זה העידו, שביקש שאבין שיש לו “משבר” בעבודה ו”צוות קשה”.
הגדלתי את התמונה. הפוקוס על הפנים המחויכות, האדומות משמחה.
הכיתוב: “חוגגים לאמא היקרה! שישים וחמש! הקדמנו לסופש בשביל שנוכל כולנו להיות יחד.”
“להיות נוח לכולם”.
אני זוכרת מתי יום ההולדת של תמר זה תמיד היה בשלישי שעבר.
הם הקדימו. ליום הולדת שלי.
דיפדפתי בתמונות. עידו נואם, מרימים כוס קוניאק “פארל”.
הם כולם ביחד, צוחקים, בצלחות שפע של דגים, חומוס, ירקות קלויים.
הסיפור לא היה המסעדה. לא הזר העצום לאמא של יערה. אלא השקר.
השקר השקט והיומיומי.
טרקתי את הטאבלט.
הדירה התמלאה ניחוח של מטעמים מיותרים. יום ההולדת שלי, שבעה עשורים הפך ליום לא נוח.
כשהשמש זרחה, המטבח התמלא ריח חמוץ. הג’לי שבישלתי לאורחים איבד מהטריות, הסלט נזל, הפשטידה כיסתה בשכבה דביקה.
פתחתי את הפח הגדול. בזהירות, צלחת אחר צלחת, השלכתי פנימה את עבודת ידי.
הבייגלה הממולא עידו הכי אהב נשפך לפח. שאריות עוגת “נפוליאון” שלי, דהו ומעכו בפח השחור.
כל פרור נטמן שם עם דקירה בעומק הלב.
זו לא הייתה עלבון זה היה מחיקה.
הוציאו אותי מהחיים שלהם בנימוס. “כוח עליון”. סיבה טובה.
שטפתי כלים, זרקתי את האשפה כבדה, ריח בגידה צמוד אליה.
ושוב ישבתי וחיכיתי. עידו הבטיח “לקפוץ”.
הטלפון צלצל רק ברביעי.
“שלום, אמא! מה איתך? מתנצל, שבוע משוגע.”
אותו קול טרוד, קצת נמרץ מדי.
“הכול טוב, עידו.”
“הבאתי לך מתנה. אגיע לרבע שעה, יערה צריכה לאסוף אותי, יש לנו כרטיסים להצגה…”
“כרטיסים?”
“כן, תפסה הצגה בתיאטרון הפתוח. את יודעת, יערה…”
הגיע כעבור שעה. דחף לידי קופסה נוצצת.
“עם המון אהבה. יום הולדת שמח!”
הבטתי בקופסה מטהר ומלחלח אוויר. עם אורות צבעוניים, ייבוא יפן.
“תודה,” הנחתי את הקופסה בכניסה.
“יערה בחרה. זה בריא. אוויר טוב חשוב בגיל שלך.”
עידו מזג לעצמו כוס מים מהברז.
“אין מה לאכול, אמא?”
“הכול זרקתי, ביום שני.”
עידו עיווה את פרצופו.
“יכולתי לקחת…”
הבטתי בו בגב. האמנתי לו עד הסוף בטח יערה הכריחה. בטח לא רצה. אולי לא ידע.
אבל הוא עמד כאן ועדיין שיקר.
“עידו.”
“מה?”
“ראיתי את התמונות.”
קפא עם הכוס. הסתובב לאט.
“אילו תמונות?”
“מהמסעדה, פייסבוק של יערה.”
פניו התכווצו ואז התקשה קולו.
“נו באמת… עכשיו מתחילים…”
“אמרת שיש לך עבודה.”
“אמא, בחייך! מה זה חשוב?”
“חשוב כי שיקרת לי.”
הניח את הכוס בעוצמה, מים השפריצו.
“לא שיקרתי! עבדתי עד הלילה. בשבת הגיעה החגיגה של יערה. מה יכולתי לעשות?”
“היית צריך לומר את האמת, עידו. לומר ‘אמא, לא אגיע, חוגגים לתמר’.”
“ומה זה היה עוזר?! היית חופרת לי שבוע. זה הכול.”
הנה, האמת: בשביל שלא אחפור.
“אמא, זו המשפחה שלי. אני חייב לעזור ליערה. את רוצה שיהיו לי מריבות בעבודה ובבית?”
הבטתי בו. בני בן הארבעים.
הוא ניסה להאשים אותי, כדי להצדיק את עצמו.
דלת הכניסה נפתחה.
“הנה, יערה פה. חייב להמשיך.”
לקח את המעיל.
“ממליצה לקרוא את המדריך למכשיר. שווה.”
ברח מהדירה, השאיר אותי לבד במטבח.
הבטתי בטבעת רטובה מהמיץ, שם עמד הכוס.
הניסיון לשיחה נדון לכישלון.
לא רק שקר אלא בחירה בשקר, כדרך חיים.
והיום הולדת שלי, שבעה עשורים, היה שוליים מיותר.
הימים חלפו בסוג של קיפאון. בסוף פתחתי את הקופסה. “מועיל”. כלי נשיפה עדין, אורות כחולים.
והחדר התמלא אוויר קר, יבש ונטול ריח.
לא נשאר ריח של הבית לא ספרים ישנים, לא מרווה ותימין מיובשים, לא טיפות הבושם שלי “שאנל” שהייתי מטפטפת על נורה.
כולי זרה לעצמי. כמו ששטפו את הבית באקונומיקה.
ניסיתי להתרגל, הרי “יערה בחרה”.
והטכנולוגיה זמזמה. נשמתי רדודה, דום לב נשימה.
פתחתי את החלון חסר כל טעם. אוויר סטרילי מתערבב בקור, נעשה מלאכותי.
ביום ראשון החלטתי למיין תמונות. עברתי על קרני הסלון, ואז מסגרת.
עידו בחולצת תיכון, מחבק אותי יום הולדת חמישים שלי. כיתוב: “לאמא הכי טובה בעולם. עידו”.
התיישבתי על הספה, הביטתי בתמונה, הקשבתי לזמזום של המטהר.
הנה עידו שלי. זה שכתב לי פתקים והביא פרחי מימוזה משוק הכרמל.
והנה המכשיר, מתנה שניתנה מכובד לב, אבל לא בשבילי. בשביל שיהיה שקט.
התפכחות מלאה. הסרתי משקפיים ראיתי הכל ברור.
התקשרתי.
“עידו?”
“אמא, קרה משהו?”
“כן. בוא לקחת את המתנה שלכם.”
“מה זאת אומרת?”
“לא צריכה אותה. בוא לקחת.”
סגרתי.
הוא הגיע תוך שעה, נשאר בפתח, אדום מכעס.
“מה הולך כאן? מה עם המתנה?”
עמדתי באמצע הדירה.
“לא צריכה. קח אותה.”
הראיתי על הקופסה.
“מתבדחת? שילמנו אלפיים שקל! הבריאות שלך!”
“הבריאות שלי, עידו, נמצאת כשהבן שלי לא משקר ביום הולדת שבעים לאמא שלו.”
הגוף שלו התרחק, בהלם.
“שוב עם זה? כבר הסברתי!”
“לא הסברת. צעקת וברחת.”
“די כבר עם החפירות! רצינו לשמח, ויצא רע! מה קרה לשקר קטן?”
“שיקרת כי נוח. כי השקט חשוב יותר מאמא שלך.”
מכה מדויקת.
הטלפון שלו צלצל. “ארנבונת” רשום.
מבט בו, במכשיר “כן, יערה. … אני אצל אמא… שוב סצנה בגלל המתנה… לא יודע מה היא רוצה. אני בא, אני בא!”
ניתק. הרגשתי שמץ בושה במבטו.
הוא עמד בין שתי נשים אמא רגועה, ואשתו המחכה.
“אמא, זה לא ככה…”
“לך אליה, עידו. היא מחכה.”
נדחקתי אל חלון, רמז ברור שיצא. והוא יצא.
עמדתי ליד המטהר, ניתקתי מהחשמל השקט והניחוחות שלי חזרו.
יומיים מנוחה. ארגז המתנה בכניסה, אבן על הלב.
עידו לא התקשר ולא בא לקחת. ציפה שאתפייס בעצמי.
הבנתי הוא לא מתכוון.
הזמנתי שליח.
נתתי כתובת מגדל משרדים בתל אביב, משרד שלו.
שלחתי את האריזה. שילמתי שלושים וחמישה שקלים.
ביתי התרוקן. שקט, תחושת הקלה ואי נוחות.
בערב התקשרה יערה. זיהיתי מיד.
“טליה? כן, זאת יערה. מה זה צריך להיות? הפדחת שעשית לנו? שליח הביא למשרד של עידו, כל המזכירות ראו!”
“המתנה לא מתאימה.”
“לא מתאימה? שילמנו עליה המון! זה בשבילך!”
“מתנה נותנים מהלב, לא לשחרר ייסורי מצפון.”
שתיקה.
“את תמיד אנוכית! עידו טרח בשבילך, ואת… אף פעם לא מסופקת!”
“שיהיה, יערה. לילה טוב.”
ניתקתי.
ידעתי שבביתם סערה. יערה צועקת, עידו מנסה לפייס.
אבל בפעם הראשונה זה לא הזיז לי. קטעתי את הקשר החולה.
הוא הגיע מאוחר. רק הוא דפק בדלת.
פניו עייפים, שקטים, קטנים.
נכנס למטבח, התיישב שותק. לא הדלקתי אור.
“היא אמרה שאם אני אבוא אליך עכשיו… אפשר שלא לחזור.”
הסתכל לשולחן.
“סליחה, אמא.”
הרמתי עיניו אלי.
“לא התכוונתי לשקר.”
“אבל שיקרת.”
“יערה אמרה שזה עדיף. אם אגיד אמת תעלבי, אם אשקר תירגעי.”
העפתי מבט. הנה, הכאב של האיש, הלכוד בין אישה לאמא.
“היא אמרה שיום הולדת שבעים זה לא באמת משהו. שלאמא שלה יש חברים ומעמד, ולי… יש את רותי מהשכונה.”
“ואתה? חשבת ככה?”
השתתק זמן ארוך.
“אני עייף, אמא. נמאס לי מהכול.”
כיסה פניו בידיו.
“רק רציתי שיהיה טוב לכולם. ויצא גרוע.”
חנק דמעות, גבריות.
“סליחה שלא באתי. הייתי צריך.”
הבטתי בגבו.
האמונה שלי התמוססה. הוא עדיין הילד שלי פשוט עייף, חלש, מבולבל.
ניגשתי, הנחתי יד על כתפו.
לא בשביל לסלוח מייד, אלא להיות לו עוגן.
“ההחלטה בידיך, עידו. אבל איתי רק אמת.”
הנהן.
“אפשר רק לשבת איתך קצת?”
“בוא שבו.”
הוצאתי את הקומקום והכוס האהובה שלו.
“נעשה לנו תה.”
חצי שנה עברה.
אוויר הדירה שלי חזר להיות מוכר ספרים, טיפונת ולריאן, מרווה יבשה.
משהו השתנה.
עידו לא עזב את יערה. לא ציפיתי. ביחד, משכנתא, הרגלים.
אבל עידו השתנה.
התחיל לבוא, לא “לקפוץ לרבע שעה” אלא לבוא ממש. כל שבת אחר הצוהריים עם גבינה מהשוק או עוגת דובדבנים.
ישבנו במטבח.
סיפר על העבודה, על רכב חדש, על עמית.
לא פצה פה על יערה, לא שיקר שוב.
גם אני השתניתי.
האמונה העיוורת שלי התמוססה. לא חיכיתי לשיחות כאילו הן גזר דין. פשוט המשכתי לחיות.
ראיתי לפניי לא את הילד אלא גבר בן ארבעים, נאבק לשמור על שיווי משקל.
הקשר שלנו, נקי משקרים, הפך מורכב אבל אמיתי.
החזרתי לעצמי לא את הבן אלא את הכבוד.
בשבת אחת, כששתינו תה עם עוגת הדובדבנים, הטלפון של עידו צלצל.
קלטתי מלמול: “ארנבי”.
עידו לקח נשימה ולחץ.
“כן, יערה.”
האזין. פניו החווירו.
“אני אצל אמא… נתראה בערב, כך סיכמנו…”
ניתק, הניח את הנייד הפוך.
דממה.
“סליחה.”
“זה בסדר, ילד שלי. קח עוד עוגה.”
הביט בעיני מלא תודה.
לא ביקש עזרה, לא התלונן. פשוט בחר להיות כאן, במטבח שלי, לשתות תה.
הסתכלתי על ידו מושיטה לעוגה.
הבנתי הלילה ההוא לא היה סוף. היה התחלה.
יום הולדת שבעים שלי, שהוא החסיר, היה נקודת המפנה שבה סוף סוף בגר באמת.
