מִקְרִים לֹא מִקְרַה
ארבע שנים חלפו מאז שאמא של תמר הלכה לעולמה, אבל טעם המרירות והכאב הצורב עדיין לא מש ממנה. במיוחד באותו ערב אחרי הלוויה. אבא שלה, אלעד, ישב שפוף ומרוסק בעצב, ותמר, עייפה מדמעות, השתתקה. הבית הגדול והמטופח שלהם היה עטוף בשקט כבד וסגרירי.
הייתה אז בת שש-עשרה; ידעה היטב כמה תלוי בהם הדדי, כמה הם פצועים. שלושתם היו מאושרים ביחד. אלעד חיבק אותה בכתפיה ואמר בקושי:
נצטרך ללמוד לחיות אחרת, תמר. אין ברירה, להתרגל…
חלף הזמן. תמר סיימה לימודי חובשת והחלה לעבוד במרפאה של המושב. גרה לבד בביתה מפני שלפני שנה אביה נשא אישה שנייה, מיכל, ועבר לקיבוץ קרוב. לא נטר לה, לא שפטה אותו; זו דרכו של עולם, אמרה, וגם היא תתחתן יום אחד. ואביה עדיין צעיר.
תמר ירדה מהאוטובוס בשמלה יפה ובנעליים לבנות; היום יום הולדת לאבא שלה, האדם הקרוב לה ביותר.
היי, אבאלה! חייכה תמר בשמחה וחיבקה אותו בחוזקה בחצר הבית, הגישה לו מתנה מזל טוב!
שלום ילדה שלי, בואי תיכנסי, השולחן כבר ערוך, הכניס אותה הביתה.
תמר, סוף סוף הגעת, הגיחה מהמטבח מיכל, אשתו, שהפכה לאמה החורגת, שלי כבר התלוננו שהם רעבים.
אלעד חי עם מיכל כבר שנה. למיכל בת בשם בר, בת שלוש-עשרה, קצת שובבה ועוקצנית, ובן בשם דני, בן עשר. תמר כמעט לא מבקרת כאן; רק פעם שניה השנה. ניסתה לא לשים לב להערות של בר, שמרבה להעיף מבטים ולעקוץ בפיה ומיכל אינה עוצרת אותה.
לאחר הברכות והשיחות, שאלה מיכל את תמר:
יש לך מישהו?
כן, יש.
מתי החתונה?
תמר הסמיקה מהישירות של מיכל.
נראה… לא פרטה.
תראי, תמר, ציחקקה מיכל בחיוך מתוח, דיברנו אבא שלך ואני והוא לא יוכל להמשיך לעזור. יש משפחה גדולה, את כבר בוגרת ועובדת, הגיע הזמן שתסתדרי בעצמך. אבא שלך עכשיו דואג קודם כל לנו.
חכי רגע, מיכל, עצר אותה אלעד, זה לא מה שדיברנו, הסברתי לך שאני נותן לתמר פחות כסף מאשר לכם…
אבל מיכל התפרצה:
אתה כספומט בשביל הילדה שלך ועבורנו אתה היית צריך להיות קודם כל!
אלעד שתק במבוכה. לתמר היה רע, קמה מהשולחן ברעדה ויצאה לחצר להתאושש על הספסל. יום ההולדת נהרס ללא תקווה. בר הצטרפה אליה, ישבה לידה.
את ממש יפה, הנהנה תמר בלי רצון לדבר. אל תכעסי על אמא שלי, היא פשוט עצבנית היא בהריון, קרצה בר בציניות. חכי, את עוד תגלי מי היא, צחקה בר וברחה הביתה.
תמר התרחקה מהבית, הסתובבה לראות את אביה עומד על המרפסת ומביט בה בעיניים כלות.
שלושה ימים עברו ולפתע אלעד ומיכל הופיעו אצלה פתאום.
יופי, בואו נשתה תה, הציעה תמר בתמיהה.
מיכל בחנה את הבית בקפדנות.
בית יפה יש לך פה, אין עוד כאלה במושב.
אבא שלי בנה אותו יחד עם יוסי השכן, נכון, אבא?
עזבי, ילדה, למה להחמיא ככה… בניתי בשבילנו.
אני יודעת, אמרה מיכל. האמת שבאנו לדבר איתך על הבית.
תמר זיהתה מיד שמשהו לא בסדר. ענתה באומץ:
את החלק שלי בבית אני לא מוכרת, כאן גדלתי והוא יקר לי, תמר הביטה במיכל ובאביה.
או, ישרה וחכמה, שרקה מיכל ארסית. ואתה מה שותק? נדנדה לאלעד.
תמי, צריך למצוא פתרון, יש לי היום משפחה, הבית קטן מדי, תיכף נולד תינוק אם תסכימי, נמכור את הבית, תקני לך משהו קטן, שלא יספיק אני אעזור, אלעד לא הביט לה בעיניים.
אבא, אתה באמת אומר את זה? לא יכלה להאמין תמר.
לאבא שלך יש משפחה חדשה! צרחה מיכל. אין יותר “הבית שלכם”! את לבד תופסת מקום של משפחה שלמה. אף אחד לא ישאל אותך, מספיק.
אל תצעקי, קמה תמר, תצאו מהבית שלי עכשיו.
אחרי שהלכו, תמר הרגישה חלולה. ידעה לאבא שלה מותר להמשיך ולבנות לעצמו חיים, אבל על חשבונה? לעולם לא תמכור את חלקה, זה הבית של אמא.
מאוחר יותר בא ארז, בן זוגה, ונבהל כשראה אותה.
תמרוש, מה קרה, למה את נראית ככה?
קפצה לזרועותיו, בכתה עד שהתרוקנה. סיפרה לו הכל. ארז, שוטר במקצועו, ידע להקשיב. הרגיע אותה ואמר:
אבא שלך גבר עם לב טוב, הוא לא ילך נגדך. מיכל שכנעה אותו; אל תדאגי, אני אביא עורך דין מתל אביב, רק אל תסכימי למכור כלום.
בביתו של אלעד הלכו היחסים והתערערו. כמעט שנשמע קול של חרטה באוויר, עד שמיכל הודיעה על ההריון.
ערב אחד, כשעמד לצאת לדבר עם תמר, שמע את מיכל משוחחת בטלפון.
היא לא מסכימה לשום דבר, לחשה בעצבים נצטרך לפעול לבד. אני אדבר איתו, ואם לא נטפל בו.
כשהתפנתה למולו:
עם מי דיברת?
סתם עם חברה.
אל תשקרי, דיברת על הבית.
לחברה שלי יש קשר למתווך, יביא לנו קונים טובים. תאמין לי, תמר תצא נשכרת מזה.
ומה התכוונת כשאמרת “נטפל בו”?
דיברנו על הגראז’, נמכור אותו אחר כך שיקרה בלי למצמץ.
הוא האמין, מחשבותיו התרככו. תמר חזרה מעבודה מאוחר, ארז לא יכול לבוא היה לו מקרה דחוף.
כמעט הגיעה אל הדלת, רכב עצר לידה. גבר כבד-גוף יצא, גרר אותה במהירות למושב האחורי והמכונית זינקה. תמר רעדה פחד.
מי אתם? מה אתם רוצים? שאלה.
אצלנו אין מקרים, צחק הזר בקרירות. תעשי מה שנבקש, לא יקרה כלום לך ולאבא שלך.
מה לאבא שלי? מה הקשר?
תחתמי על המסמכים, בעוד יומיים תקבלי את הכסף ותפני את הבית. כבר יש קונים.
זה לא חוקי, אני לא אחתום אני אפנה למשטרה, לא אמכור את הבית שלי, הרגישה פתאום מכה בלסת וטעם דם.
לא מפחדים מהשוטר שלך, צחק הרשע. לא תחתמי? תגידי שלום לעולם הזה, ואז ארז יחקור את המקרה ואם גם הוא יתנגד…
המכונית נעצרה בקצה המושב, האיש שלצידה הדליק פנס והניח את הדפים.
תחתמי, ולא יקרה כלום.
אבל אז מבזיקה ניידת משטרה מאחור, ואחריה עוד אחת. הנהג ניסה לברוח, התבלבל, הידרדר לתעלה.
בדיעבד התברר האיש הכבד היה המאהב של מיכל, והילד שברחמה בנו. הם רקמו יחד את הקנוניה, קיוו להרוויח בגדול, תמר הפריעה להם. את אלעד, אמרה מיכל לעצמה, כבר תדע להרחיק…
הזמן עשה את שלו הפרשה התפוצצה. אלעד התגרש ממיכל, חזר לביתו הישן, עובד היום במוסך קטן למכירת חלפים. בערב, בסוף יום, ישבו שלושתם ליד השולחן: אלעד, תמר וארז. בשביל אלעד, קירות הבית עתה יקרים פי כמה.
אבא, אל תדאג, אתה לא תשאר לבד, חייכה תמר.
את מתכננת חתונה? גיחך במבוכה.
הצעתי לתמר נישואים, אמר ארז וחייך אליה והיא אמרה כן! כבר פנינו לרבנות, חתונה בקרוב.
אבא, גם כשנעבור, נבוא לבקר כל שבוע. נהיה קרובים, אל תדאג!
ילדה שלי, סלחי לי על הכל… טעיתי הרבה, תסלחי לי, לחש אל התמונות של אמא שהייתה ואיננה.
די, אבא, הכל בסדר. ויהיה רק יותר טוב מעכשיו.
תודה שקראת, תודה על התמיכה. בהצלחה בחיים!
