בפעם הראשונה שמתי לב ללירז במשרד. היא באה למשרד משאבי אנוש בתל אביב כדי לחתום על הוראת קבלה, ובאותו רגע בדיוק נכנס ארי למחלקת הרכש עם קורות חיים.
וואו, בחור נאה ואמין, הרגשתי במחשבותיי כששמעתי אותם מדברים, ואז הוא מגיע למחלקת הרכש, נראה שנפגשנו בקרוב.
למחרת ארי הגיע למחלקת הנהלת חשבונות, נענה בחיוך ונגע בעיניים של כולנו. מבטו נעצר על לירז, והיא חשה רעדה קורנת בכל הגוף. הנה זה, חשבה בצליל מאונף, מישהו שונה מהחברים האחרים שהכרתי.
הבחנה של לירז הייתה מהירה ארי לא היה כמו כל ההכרים הקודמים שלה. הוא הסתכל בעיניים ישר, קרן חום והקשיב לכל מילה מבלי למהר. הוא טיפל בבעיות בעקביות, מבלי לחכות לבקשה, ובכל זאת לא דחף על עצמו. תמיד הופיע בדיוק ברגע שהייתי זקוקה לו.
זה גרם ללירז להתאהב עמוק, ללא תנאי. גבר כזה היה רק בחלום.
לאחר כמה שבועות חיינו יחד, חצי שנה מאוחר יותר נישאנו. כשהולדנו את בתנו, שוכמת דִקְלָה שהייתה כמעט תצלול של ארי, לירז הרגישה שהאושר סוף סוף נגע בה.
בלילה, כשאוספת אותה למיטה, לחשה:
אתה לא תברח, נכון? קישרתי אותך חזק למיטה.
לא היה לי כוונה ללכת לשום מקום, ענה ארי ונשק לי במקבה.
—
מאז ראשית המערכת, ידעתי שלארי יש בת מנשואה מהחתונה הקודמת. שאלתי עליו, אבל הוא היה שמרון בקשר עם הלינקורה, עד שאחד הימים הוא נפתח:
אנחנו לא מדברים מזה שנים. אין לי אפילו פרטי קשר. כשהבת הייתה שלוש, האישה לשעבר, לירון, אסרה עלי לשמור על קשר. היום דִקְלָה כבר מתבגרת אז בוא, שלא נחפור בעבר.
לירז הרימה כתפיים:
ברור לי. אם תרצה לחפש אותה תגיד, אני אתמוך.
הוא הנהן, ולירז הפסיקה לשאול.
הוא צודק: לכולם יש עבר.
—
יום אחד ארי חזר הביתה במצב מוזר. הוא הוריד את המעיל לאט, הלך לשירותים וללא מבט אלי עבר למטבח למלא כוס מים, ועצם עמידה עם הכוס ביד.
ארי, מה קרה? שאלתי מודאג.
הוא הביט בי באשמה ואז, כאילו קיבל החלטה פתאומית, אמר:
מצאתי את לירון ברשת. שלחתי לה הודעה כדי לבדוק מה קורה איתה ועם דִקְלָה. היא רצתה לדבר איתי, אפילו בטלפון.
לירז קפאה. היא הזכיר לי כמה פעמים את בתו, ועכשיו זה הגיע.
זה נפלא! קראה, מנסה להסתיר מבוכה, שמח לי בשבילך!
ארי פרח מבפנים, הוא באמת רצה לשמוע זאת.
אבל באותו רגע הרגשתי משקל כבד נופל בחיי.
—
הקשר הלך והשתנה. הוא היה יוצר שיחות קצוות, נכנס לחדר וסגר את הדלת ואמר: דִקְלָה ביישנית. אני נשארתי לבדה במטבח ושמעה את קולה הרך שלו אותו קול רך של פעם שהיה רק לי.
לאחר זמן קצר, הודעות לבן הזוג הישן החלו לזרום קטעים קצרים שהפכו למילים ארוכות. האצבעות שלי נמשכו בטבעיות לטלפון שלו, חיפשתי אחריו, קראתי, ראיתי תמונות של נערה זרה.
בין השורות היה תמיד ניחוח מריר-מתוק: אנחנו כאן, ממתינים.
כל פעם שהוא חזר עם הטלפון לחדר אחר, ניסה להרגיע את עצמה, לחשוב הוא מדבר עם בתו, אין לי מה להמציא.
אבל פתאום שמעה שם לירון שם של האישה לשעבר.
מאותו רגע האשיה הפכה למצב מוחשי. היא שנתה את עצמה על מעשיה, אך לא יכלה להפסיק להציץ במבטו המסתכל על המסך, לקבוע נשימה, לחשוב מה לכתוב חזרה.
הבגידה נראתה בעיניה בכל מבט, תנועה או מילה. היא הייתה בטוחה שהוא מחזיק שני חיים.
יום אחר יום, לירז הציתה שוב ושוב אש קנאה בליבה.
אתה לא מעריך אותי בכלל! פרצה בערב כשארי גלגל בטלפון.
לירז, מה קורה? שאל ארי במבט של תסכול.
אל תתיימר! היא נאנחה. אני רואה הכל! אתה שוב מדבר איתה!
עם מי? היא? הוא הבהיל כמו שלא מבין.
זה רק הקשה עליה יותר.
כל צלצול של הטלפון הפך להכותת חשמל. כל המתנה במשרד נראתה כהוכחה לבגידה. היא הפכה למרגלת במשפחה שלה, כי אהבתה אליו הייתה תובענית עד כאב.
ואת הוא לא נענה חוסר מילים, כאילו לא רואה, לא מבין כמה היא סובלת. זה לא היה אותו אדם.
—
בכל מקום הם נלחמו יותר ויותר, לעיתים על שום דבר קטן שהפך לבעיה גלובלית. לירז צעקה: אתה לא שומע אותי! אתה מביט בי אחרת! נוכחותך מכבידה עליי!
והמחשבות השתלטו:
אם הוא יחליט שהעבר הוא החשוב יותר מההווה, הוא ימצא מקום אחר, שם ממתינים לו ואוהבים אותו.
היא הייתה בטוחה בנישואיה, אבל הבית שהייתה אוהבת הפך לחסר בטחון.
בלילות היא נשכבה והביטה בתקרה, חושבת:
אם הוא יחליט שהמקום הזה הוא העיקר? שהעבר עדיף על ההווה?
בבוקר היא ניסתה לדחוף את המחשבות, לחקור את עצמה: אנחנו משפחה. לא, הוא לא כך.
ככל שהיא משכנעת את עצמה יותר, כך הפחד גובר. היא פחדה מהבחירה שלו.
—
יום אחד ארי השאיר את הסמארטפון במטבח ויצא לרחוץ את דִקְלָה. פתאום נרשם הודעה: לירון
לירז לא נגעה בטלפון, למרות שהיד ריחפה, הלב דופק במתנה. היא לא פתחתה, פחדה מה שיכול לראות. הפחדים הפכו לשגרה.
מה קורה איתך היום? שאל ארי אחרי שהכניס את הילד למיטה.
הכל בסדר, היא ענתה מהר מדי.
הוא הביט בה זמן מה, כאילו הבין משהו, אך לא שאל.
בלילה, כשהוא נרדם, היא שכבתה לשמוע את הנשימה שלו רגועה, חמה, מוכרת. פתאום חשבה שהנשימה הזו אולי תיבחן על ידי מישהי אחרת.
זה גרם לה לצאת למטבח, לשבת על הכסא, ללחוץ ידיים, והרגישה שלראשונה בחייה שהיא ניתנת להחלפה.
פתאום ארי נכנס, היא הרימה את עיניה הבכויות:
אני חושש שיום אחד תעזוב אותי
הוא התרכך, ישב ברך, לקח את ידיה ואמר ברוך:
לאן אלך?
לשם למקום הזה. אליהם.
הוא שתק. ברגע השקט היא שמעה את השקט הכי מפחיד לא הבעה, לא צחוק, רק חוסר מילת תגובה שהדיחה אותה יותר מכל תגובה אחרת.
—
בלילה ההוא הוא לא חזר הביתה, לא התקשר, הטלפון היה מחוץ לאזור. לירז ישבה במטבח בחשכה מוחלטת, מדמיינת את חיי המשפחה יחד, משיחה סצנות של אושר שכוללות אותה ושלא כולל אותה.
עד הצהריים הלב שלה הפך לחלק קרח. היא פקדה את המחשב והאצבעות כתבו לעצמן, ללירון, לדִקְלָה. היא כתבה וידעה דמעות, כתבה באובססיה של מי שנשארת בודדת וקוראת למען האמת. הלחיצה על שלח גרמה לה תחושה של הקלה ובדידות באותו זמן.
היום שלם היא חיכתה, מדמה איך היא תדבר עם ארי כשיחזור, איך תספר לו שהיא יודעת הכל.
היא חזרה על הסצנה במוח, הלכה בחדר, נגעה בדברים, האכילה את הילד באותו אופן, אך המחשבה הייתה רק המתנה.
—
לבסוף, הוא הגיע מאוחר, כמעט בלילה, פנים חיוורות, כקבור. הוא ישב מבלי לומר מילה:
למה עשית את זה? קולה של לירז היה פוחת, קולו שלו היה שקט ועייף.
מה עשיתי?
קראתי את המכתב שלך. אתה לא מבינה הכל.
באמת? היא נאנחה, מאבדת שליטה, אז תסביר לי! אתה רוצה לחזור אליהם? אהבה ישנה לא מחליקה? למה אתה שותק? איך קראת את המכתב? היא הציעה? ניסתה להראות חולשה?
היא לא תענה לך, לירז חייך ארי ברוך אני אתן לך תשובה. הכול יהיה טוב אם לא תבזבז את הכל.
מעניין, היא חייכה מרושעת, ולא רוצה לשמוע יותר.
לירון מתה נאנח ארי הלילה. הייתי איתה עד הסוף.
לירז חשבה שהיא שמעה טעות, העולם נעצר. נשימתה נעצרה, והקרירות חצתה אותה.
היא מתה? לחשה בקול עדין, כאילו מפחדת מהתשובה.
ארי הנהן.
היא חלתה זמן רב, שמחה כשחזרתי, לא הודות מיד. רוצה לראות איך ננהל את הקשר עם דִקְלָה. לא ניסה לחזור אליי, רק רצתה שלא תישאר דִקְלָה לבד.
הוא נשף כבד.
עכשיו אתה מבין למה הכול תלוי בך? הוא הביט בה בכוונה, אם תגיד לא, אני אמצא מקום לדִקְלָה.
אתה מתכוון למקלט? רעד קולם.
לא. יש לי קרובי משפחה של לירון ולשלי. מקווה שמישהו יסכים לקחת אותה. אבל אינני יכול לקבל החלטה בלעדיך
לירז קפצה:
אפילו לא תחשוב! צעקה בקול גבוה עד שהפחידה אותה עצמה. בתך תגור איתנו! ברור? איתנו!
ארי נשקף, עצם נגע בעיניו, פתאום דמעותיו זרמו:
ידעתי, האמנתי שתאמרי זאת.
לירז נגעה בכתפו, חיבקה אותו, וכל הפחדים והחשדות נמסו. העתיד היה מלא בחיים חדשים, קשים אולי, אבל היא כבר לא פחדה. היא בחרה בדרך שלה.
