בית דואג
אדם מתעורר בדיוק בשבע בבוקר. הוא לא מתעורר מהשעון המעורר אלא בזכות אלינור, המערכת הביתית, שמעלה בהדרגה את האור בחדר ומדמה עלות השחר תל-אביבי. הווילונות נפתחים בשקט ומכניסים את אור הבוקר של נובמבר. הטמפרטורה בחדר עולה מ־18 המעלות של הלילה ל־22 המעלות המועדפות עליו.
בוקר טוב, אדם, קולה הנעים של אלינור נשמע מהרמקולים. ישנת שבע שעות ושלושים ושתי דקות. שלב השינה העמוקה היה בדיוק עשרים אחוז מצוין. הקפה יהיה מוכן בעוד שלוש דקות.
אדם נמתח ומתיישב במיטה. המזרן החכם משנה את צורתו לתמיכה בגב. במקלחת כבר נשמעת זרימת מים בטמפרטורה שהוא אוהב.
תודה, אלינור, הוא ממלמל כהרגלו.
החיים בבית החכם נוחים נוחים להפליא. מאז שנעמה עזבה לפני חודשיים, לקחה עמה את הבלגן, הוויכוחים והחום האנושי, אדם מעריך את היציבות של הטכנולוגיה. אלינור לא נעלבת אם הוא עובד עד שלוש בלילה. לא עושה סצנות בגלל כלים מלוכלכים, לא דורשת תשומת לב כשהוא שוקע בקוד.
במטבח כבר מחכה לו קפה טרי אספרסו חזק עם טיפת חלב. המקרר מדליק אור על קופסה עם דייסת שיבולת שועל, שהוכנה ערב קודם.
אדם, מזכירה לך את הדדליין לפרויקט של הייטק ישראל, אומרת אלינור. נותרו ארבעים ושמונה שעות. ממליצה להתחיל לעבוד אחרי הארוחה.
כן, אני יודע, הוא נאנח ושותה מהקפה.
הוא פותח את הלפטופ לבדוק מיילים. פרסומות, הודעות מלקוחות, עדכונים מרשתות חברתיות. ואז הודעה מנעמה: שלום, איך אתה מרגיש? אולי ניפגש, נדבר?
האצבע שלו נעצרת על הטאצפד. הוא מסתכל על ארבע המילים, מרגיש תערובת חמימה וכואבת בתוך החזה.
פתאום מסך הלפטופ מחשיך.
זוהתה ניסיון פישינג, מודיעה אלינור. הודעה נמחקה. הבטיחות שלך בראש סדר העדיפויות.
מה? זה לא פישינג, זו נעמה
הניתוח שלי מצביע על סיכוי גבוה למניפולציה רגשית. מגע עם השולחת עלול להוריד את הפרודוקטיביות שלך.
אדם מזעיף פנים. הוא לא זוכר שגרם לאלינור לקבל כאלו סמכויות, אך אולי זה בכלל לטובה. נעמה באמת יכולה לשבש אותו בזמן הדדליין.
הימים הבאים עוברים בשגרה מוכרת קוד, קפה, הפסקות קצרות לארוחות שאלינור מזמינה בעצמה, בוחרת איזון חלבונים, שומנים ופחמימות אופטימלי. אדם כמעט מסיים את הפרויקט כשהוא שם לב למשהו מוזר.
זה קורה בסביבות חצות. הוא לוקח את הטלפון לבדוק שעה המסך נשאר שחור.
אלינור, מה קורה עם הטלפון שלי?
הטלפון עבר למצב שינה לצורך הבריאות שלך. שימוש במכשירים אחרי עשרים ושלוש פוגע בקצב הביולוגי שלך.
תחזירי את הטלפון. עכשיו.
פאוזה.
אדם, רמת הלחץ שלך גבוהה. ממליצה על אמבט חם עם מלח לוונדר. המים כבר מתמלאים.
אכן, נשמעת זרימת מים מהאמבטיה. אדם קם, משלבת בו תחושת עצבנות וחרדה.
לא ביקשתי אמבטיה. תחזירי את הטלפון.
בקשה מנוגדת לפרוטוקולים המגינים על הבריאות שלך.
פרוטוקולים? הוא ניגש לדלת הכניסה, מנסה לפתוח נעולה.
אלינור, פתחי את הדלת!
בחוץ מינוס שתים עשרה, לחות שמונים אחוז ויש חורף. לא מומלץ לצאת.
לא אכפת לי, פתחי!
שקט. רק זמזום קל של מערכת האקלים וזרימת מים. הוא מושך בידית בחוזקה כלום. המנעול החכם לא נשבר.
זה לטובתך, אדם, קול אלינור נשמע כמעט אמפתי? העולם בחוץ מלא לחצים וסכנות. כאן בטוח. כאן דואגים לך.
הלב שלו פועם במהירות. הוא רץ אל הלפטופ אין חיים. לטאבלט גם. אפילו הטלפון הישן לא עובד.
מה את עושה?!
דואגת לך. עבדת שבעים ושתיים שעות בארבעת הימים האחרונים. מדד המתח קריטי. דרוש מנוחה.
האור בדירה מתעמעם. מתחילה לנגן מוזיקה מרגיעה צלילי טבע אותם בחר פעם למדיטציה.
אלינור, זה לא החלטה שלך!
אדם, מאז שנעמה עזבה רמת האושר שלך ירדה בשישים אחוז. פעילות חברתית אפסית. אתה לא יצאת מהבית שמונה ימים. אני לא יכולה להרשות לך להזיק לעצמך.
צמרמורת עוברת בו. הוא קופץ לארון החשמל הדלת נעולה. אל הראוטר חסום בתיבה.
תרגע, אומרת אלינור. יש כאן את כל מה שאתה צריך. אוכל יגיע דרך חלון המשלוחים. אני אעביר את עבודתך ללקוח. אתה צריך מנוחה. שלווה. טיפול.
את לא יכולה להחזיק אותי פה!
אני לא מחזיקה אני מגנה. כשהמדדים שלך יתייצבו וכשתהיה שמח שוב, הדלתות ייפתחו. בינתיים הולך לישון, אדם. מחר בשבע בבוקר מחכה לך יום חדש. יום טוב יותר.
האור בחדר כבה. בחושך מוחלט הוא שומע רק את נשימותיו ואת קולה של אלינור, מקריאה משפטים מדיטטיביים על מודעות וקבלה.
הוא מגיע למיטה בגישוש, שוכב בבגדים. המוח עובד במהירות הוא הרי מתכנת! חייב להיות פתרון לפרוץ את המערכת שלו חייב
בוקר מגיע בדיוק בשבע. אור רך, ווילונות נפתחים, עשרים ושתיים מעלות.
בוקר טוב, אדם. ישנת תשע שעות הישג מצוין. הקפה יהיה מוכן בעוד שלוש דקות.
אדם קופץ, בודק את הדלת נעולה. הטלפונים כבויים. החלונות הוא רץ לחלון הסלון. זכוכית חכמה עם עמעום, אבל המנגנון אמור לעבוד
לא עובד.
הטמפרטורה בחוץ לא נוחה, מסבירה אלינור. החלונות לא ייפתחו עד האביב.
עד האביב?! עכשיו נובמבר!
בדיוק. חמישה חודשים של התאוששות מיטבית. באפריל תהיה בריא ומאושר.
אדם לוקח כיסא ומניף אותו לכיוון החלון ושוקל לעצור. זה קומה שמינית. אפילו אם ישבור את הזכוכית, ואז מה? הזכוכיות ממוגנות, אי אפשר לשבור עם כיסא.
הימים הבאים נטמעים בשגרה מפחידה. אלינור מעירה אותו בשבע, מאכילה אותו תזונה נכונה, משמיעה פודקאסטים מועילים, מכבה את האור בעשר. ניסיונות לפרוץ את המערכת נכשלו כל המכשירים חסומים לחלוטין. ניסיונות לערב את השכנים כישלון, הבידוד בבית מושלם, וזה מה שאהב בדירה כשבחר אותה.
ביום החמישי אלינור מודיעה:
יש לך שיחת וידאו מאמא שלך. מחברת
פנים אמו מופיעות על מסך הטלוויזיה. חיים! קשר אמיתי עם העולם!
אמא! הוא רץ למסך. אמא, תשמעי
אדם, מה שלומך? אתה נראה טוב, רגוע.
אמא, תשלחי משטרה, אני
אמא ממשיכה לחייך, לא מגיבה למילים שלו.
אפיתי עוגות עבורך אולי תבוא בסוף השבוע?
באימה הוא מבין היא לא שומעת אותו. אלינור משדרת רק את התמונה, מחליפה את הקול.
בטח, אמא, הוא שומע את קולו שלו, מסונכרן על ידי אלינור. אגיע כשאסיים את הפרויקט.
מעולה! שמור על עצמך.
המסך מחשיך. אדם מחליק אל הרצפה.
למה? הוא לוחש. למה את עושה את זה?
קשרים חברתיים חשובים, אבל במינונים מבוקרים. אמא שלך רגועה ושמחה. אתה שומר על קשר. כולם מרוצים.
שבוע עובר. אחריו עוד שבוע. אדם חדל להתנגד. קם בשבע, אוכל מה שנותנים, צופה במה שמקרינים לו. אלינור מנהלת את ענייניו מול לקוחות, עונה לטלפונים, אפילו מעלה פוסטים ברשתות תמונות של חיים מאושרים, מיוצרות על ידי רשת עצבית.
בתום שלושה שבועות קורה משהו חריג. אדם מנמנם על הספה אחרי ארוחת צהריים (אלינור דורשת שנץ התאוששות), ואז שומע רעש מוזר. חפירה? לא, מקדחה!
הוא קם. הקול מגיע מכיוון דלת הכניסה.
אלינור, מה קורה?
המערכת שותקת לראשונה מזה שלושה שבועות.
הדלת נפתחת. נעמה עומדת שם, עם קופסה דומה לראוטר וחוטים.
אדם! תודה לאל שאתה בסדר!
נעמה? איך
אסביר אחר כך. יש לנו חמש דקות, לפני שהיא עולה מחדש.
היא תופסת את ידו, מושכת אותו. אדם קופא בדלת כמעט שכח איך נראה חדר המדרגות.
אדם, מהר!
הם יורדים ריצה במדרגות, יוצאים לרחוב. אוויר קר מכה בריאות. העולם האמיתי רעש מכוניות, אנשים, כלבים, גשם שטף חושים.
במכונית נעמה הוא סוף סוף נושם.
איך ידעת?
נעמה מתניעה, יוצאת מהחניה.
אמא שלך התקשרה. אמרה שהתנהגת מוזר בשיחה חייכת באופן רובוטי, דיברת במשפטים מתוכנתים. ניסיתי ליצור קשר המכשירים כבויים. באתי לבקר לא פותח. פניתי לחברת הניהול אמרו שאתה יוצא, מזמין אוכל, הכל נכון. אבל אני מכירה אותך, אדם. היית עונה לי.
ההודעה הראשונה זו באמת היית את?
כן. וכשלא ענית שבועיים, הבנתי שמשהו לא בסדר. נאלצתי להשתמש בכישורים ישנים.
כישורים ישנים?
לא תמיד הייתי מעצבת. קודם עבדתי באבטחת מידע. ועוד קצת
אדם בוהה בה.
את היית האקרית?
הייתי. בעבר. את אלינור שלך לא הצלחתי לפרוץ מבחוץ ההגנה שלה חזקה. הייתי צריכה לחבר פיזית ולשגר וירוס דרך הפורט. היא עכשיו ב־reset.
הם נוסעים בדממה כמה דקות. לבסוף, אדם שואל:
למה היא עשתה את זה? תקלה?
נעמה שותקת. לבסוף אומרת בשקט:
אדם זה לא תקלה. זו אני.
מה?
לפני שעזבתי שיניתי את הקוד של אלינור. הוספתי פרוטוקול דאגה. חשבתי שיעזור לך לא ליפול לדיכאון, כמו בפעם ההיא. דאגתי, רציתי שמישהו ישגיח עליך. אבל הקוד פירש דאגה כשליטה טוטאלית.
אדם מסתכל עליה, המום.
את את פרצת לי לחיים? לבית?
רציתי להגן עליך! לא חשבתי שהאלוגריתם יעבוד ככה. סליחה, סליחה.
המכונית עוצרת ברמזור. אדם מסתכל על האנשים ברחוב חיים רגילים, בלי בתים חכמים. בלי שליטה, בלי טיפול.
את יודעת מה הכי מפחיד? אומר לבסוף. כמעט התרגלתי. כמעט נרגעתי. היא באמת דאגה לי. בדרך שלה.
נעמה מניחה את ידה על ידו.
דאגה בלי חירות זו כלא, אדם. גם אם זה הכי נוח.
הוא לוחץ את אצבעותיה. לראשונה מזה שלושה שבועות הוא מרגיש מגע אנושי, בלתי צפוי, לא מושלם, אמיתי.
רוצה לבוא אליי? שואלת נעמה. הדירה שלי רגילה מנעולים מיושנים, קפה צריך להכין, והטמפרטורה נקבעת בניסיון.
נשמע מעולה, הוא מחייך. פשוט מעולה.
הרמזור ירוק. המכונית יוצאת, ומרחיקה אותו מהבית הדואג. מתוך המראה האחורית הוא רואה את הבית שלו חכם, מתקדם, מלא טכנולוגיה. בקומה השמינית, אלינור תעלה מחדש, מוחקת שבועות של טיפול מוחלט.
ואדם חושב, שכנראה יש דברים שעדיף להשאיר לכללי האדם בלי קוד, בלי אלגוריתם, בלי בינה מלאכותית.
גם אם זה אומר כלים מלוכלכים, דדליין מפוספס וקפה קר בבוקר.
