לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שיום יבוא ואמצא את עצמי מחלק רכוש עם ההורים ועם האח שלי, וכל זה יזכיר ריב, שבו כל אחד מרים את הקול ומנסה להוכיח משהו. אני כבר גבר מבוגר, ובגיל עשרים רציתי את העצמאות שלי, אבל לאחי, דניאל, היו אז רק ארבע עשרה שנים. מה לו ולדירה? הוא בכלל לא סיים את הלימודים, רק בן שלוש עשרה ותמים כמו טלה.
גם ההורים ראו בו עדיין ילד, ואני, למרות שלמדתי באוניברסיטה ועבדתי, גרתי בדירה שקיבל אבי בירושה מהוריו. הוא הציע לי לגור שם, כשתיארתי להם כמה חשוב לי להתחיל בעצמאות ולשכור דירה משלי.
זו היתה מתנה יפה מהוריי, ובשנים שגרתי שם התחלתי לשפץ לאט-לאט את הדירה, בתקווה שיום אחד היא תעבור אלי. המחלוקות והמריבות החלו כשאני ואבא רוני התווכחנו פעם אחת קשה. כבר לא זוכר בדיוק על מה, אבל פגע בו ששיתפתי אותו בזה שאני מסוגל לדאוג לעצמי.
אחר כך הוזמנה שיחה משפחתית, ובמהלכה הודיעו לי ההורים שאם ככה, ואם אני עצמאי כל-כך, עלי לעזוב את הדירה, והם ישכירו אותה. בעצם זו בכלל לא דירה שלי בלבד, ואין מה להסדיר כלום, כי גם דניאל צריך להחזיק מחשבה על דירה עתידית.
אין טעם לשאול מה הבעיה הרי אני יכול לקבל את הדירה הזו, והוא את הדירה בה גרים ההורים. הם מוכנים שנמכור את שתיהן, כדי שאני ואחי נקבל סכום הגון בשקלים, נקנה לעצמנו משהו קטן משלנו.
אני מתנגד מכל הלב. למה להסתבך בהוצאות תיווך, מסים, העברות, כשיש כבר שתי דירות שממש שווה לגור בהן?
ומה שמפליא אותי יותר מכל זה שהוריי לא מהססים לסלק אותי מהדירה רק כי הפגנתי עצמאות. אולי עם הזמן ירגיעו הרוחות, והשלום יחזור, אבל כרגע אני לא מרגיש צורך לעשות את הצעד הראשון. לדעתי עמדתם מיותרת, ודניאל עומד לצדם מתוך תמימות של גיל, והם דוחפים אותנו זה מול זה כאילו בעוד שנים, נריב בינינו וניתן לכל העניין הזה לחזור אליהם.
