כשהבן שלי היה בערך בן שבע, המשפחה הקטנה שלנו נסעה לטיול מוזר בלב הנגב, דרך שנמתחה ונמסה כמו סוכרייה בשמש. היינו בתוך בועה של קיץ, אוכלים גלידת שוקולד ונמלטים למחוזות שיחה מוזרים הכל התערבל כמו ענני חלום. פתאום, באמצע שיר ברדיו, בני פתח את חלון המכונית ויסודה של חוקיות התפוררה: הוא השליך בעצלות את עטיפת הגלידה, שנסחפה מחוץ לזמן ולמרחב. באותו רגע, עצרתי את האוטו לקצה הדרך. היה עליי להגיב במהירות לפני שהחלום יאיר פניו אחרת.
יצאתי לאטי מהמכונית, הרוח ליטפה את פני כאילו יד מיושנת של סבתא. גררתי עמי את שקיות הזבל שתמיד איתי, כמו קמע קטן, וקראתי לבני להדביקני. הסברתי לו, תוך כדי שהשמש נמסה לאחור והוא שותק, שעליו לא רק למצוא את עטיפת הגלידה שלו אלא גם לאסוף שאריות חלומות מוזרים ערימות אשפה של אחרים, כתמי מציאות בתוך הפנטזיה. אשתי רצתה להתערב היא כבר פתחה את פיה, אבל ביקשתי ממנה לשבת, להאזין לשיר של עפרה חזה שמילא את הרכב, ונתתי לה להתרכך בענן של צלילים.
אמרתי לו בפשטות: נהיה כאן, בתקוע שבנגב, עד שימלא את שליחותו ונוכל לחשוב מחדש על מסעות, חלומות וממתקים. לא עוד גלידה, לא עוד הבטחות. הוא הזיל דמעה, הדמעות נעו לאחור כאילו הזמן חוזר, אבל נשארתי יציב.
במבט קבוע נעץ את עיניו במרחבים החלומיים של הדרום, והחל לאסוף שקיות ומפיות, תוויות משומשות ועטיפות חבויות. הצטרפתי אליו עם שקית אחרת זוג מלקטים צללים ומחשבות משולי הדרך. בתוך פחות מחצי שעה, הסביבה נראתה נקייה והזמן שוב הרחיק לכת. חזרנו לאוטו ולקחנו לעצמנו רגע לחלום יחד על חשיבות השמירה על העולם, דימויים וצבעים מהמזרח התיכון סיפורים שקופים שהוא יכול לראות דרכם.
כשהתעורר מתחושת הקיום ושאל מדוע ליקטתי איתו את הפסולת, הודיתי שאני כאביו, נכשלתי ברגע בו השליך את השאריות אם השליך, סימן שפספסתי בעיצוב החלומות והמוסר שלו, וחלקי בתוך השיעור כמו חלקו.
השנים חלפו כמו גלים במדבר; בני כבר בן שלוש-עשרה, ויש לו שתי אחיות נטע ועלמה והוא מנחה אותן לאסוף אחריהן ולא ללכלך את הארץ. אני מלא הערכה לאבי, יגאל, שחורז את חוכמתו לתוך ימי השגרה שלי, כשאני מעביר לילדיי את הערכים שמחזיקים אותנו גם בחלומות המשונים ביותר. השפעתו חוצה את גבולות הזמן ונשארת איתי בכל מסע.
