לאה, שהייתה בטוחה שהחיים שלה שלמים, חזרה לזיכרונות של תקופה שבה כל המשפחה נראתה בריאה ומשגשגת. היא זוכרת איך נישאתה של בעלה אהוד, הבת מירית, וגרוניהם הקטנים שצחקו תמיד, הייתה מעין ברכה של שלווה. במעורבת של החיים, האמת הייתה ברורה: היה לה בעל אהוד, בתה מירית, והנכדים שצחקו במעגל היקפתי של סביבת הקיבוץ. הכסף היה מספיק למשהו צנוע 10,000 ש”ח בחודש וביתם היה מלא חום והסכמה. למראה החיצוני, יותר מכך לא היה נחוץ.
מירית נישאה בגיל עשרים ושתיים לאבי, בחור של שלושים וחמש, מהנדס מכירות שמתגורר במרכז תל אביב, בקומה עליונה של בניין מודרני. לאה ובעלה אהוד חזו בו בחן: אבי קיבל תואר בכיר בחברת הייטק, היה בעל דירת ניהול, והאישיות שלו נראתה ממוקדת ויציבה. הוא היה לא רק נער, אלא אדם עם שורשים וקריירה. הוא שלם בעצמו את ההוצאות של החתונה, שלח את מירית לחופשת דבש באילת, והעניק לה עגילים מצופים זהב. המשפחה הרחבה חייכה: “למירית מזל היא נכנסה לחיי המשפחה ברמת של זכוכית.”
השנים הראשונות זרמו כשקט של חוף ים. נולד נועם, אחר כך ליאת, והמשפחה עברה לבית קוטג’ בקיבוץ רמת-גן, וביקשו את לאה בחגים. אך עם הזמן, למרגלות הזיכרון של לאה, חלה תחושה שמירית מתעממת. היא השיבה בקצרה, חייכה באילוץ, ועיניה נראו ריקות. אין לה מנגנון של אם שיכול לטעות משהו השתנה.
יום אחד, אחרי שלא קיבלה מענה לשיחה ולא למענה להודעה, החליטה לאה לנסוע בלי הודעה מראש. היא חשבה על הנכדים, ורצתה להראות שהם חסרים לה. היא עלתה ברכבת האלקטרונית מתל אביב לעמק קיבוץ רמת-גן, והגיעה לדלת של מירית.
מירית קיבלה אותה במבט של פחד ולא של שמחה. היא הסתירה את עצמה, התעסקה בתה חם. לאה שיחקה עם הילדים, הכינה מרק ירקות, נשארה לשהות ללילה. בערב חזר אבי מהעבודה כמעט בחצות. הוא חבש ז’קט כהה, שערו האדמדם נריח ניחוח של בושם צרפתי יוקרתי. הוא נישק את מירית על הלחי, והיא נעלמה לחדר השינה בשקט.
בלילה, בעוד לאה השתייה מים במטבח, היא שמעה את הקול של אבי מהמרפסת: “מתוקה, בקרוב היא אפילו לא יודעת.” הכוס רעדה בידי, והגרון נוקש.
בבוקר, לאה שאלה במישרין: “אתה מבין מה קורה?” מירית הפכה לבהירה, לחשה: “אמא, אל תדאגי. אצלנו הכל טוב.” אבל לאה הציגה ראיות השיער האדום, הבושם הצרפתי, השיחות הליליות. מירית השיבה כמתוכננת: “זה רק דמיון שלך. הוא אבא טוב, משלם על הכל דירה, בית ספר לילדים, שמלות הוא נותן לנו נוחות. אהבה כאן איננה החשובה ביותר.”
לאה, בוכה בחדר האמיגדות, הבינה שהיא מאבדת לא רק חתן, אלא בתה. היא ראתה שהדבר הזה נובע מנוחות ולא מכבוד, והאבא ניצב למקם בקלות את המצב לטובתו.
בערב קראה לאבי לשיחה. הוא לא ניסה להצדיק את עצמו:
“מה זה? אני לא משאיר אותם. יש לנו דירה, בית ספר, מעיל הכל קיים. היא מרוצה. ואל תערב את עצמך.”
“ואם אספר את הכל?” שאלה לאה.
“היא יודעת. היא רק מתנהגת כאילו לא מבינה.”
היא חזרה הביתה ברכבת האלקטרונית, מנסרת דמעות. אהוד ניסה להזהיר: “אל תתערבי, תפסידי הכל.” אך היא לא יכלה לשמור על השקט כאשר בתה נחלשת.
לאה מתפללת שיום אחד מירית תביט במראה, תבין שהכבוד גבוה יותר מיהלומים, שהנאמנות היא נורמה ולא משימה גבורה. אז אולי היא תאסוף מזוודה, תיקח את הילדים ביד, ותצא. והיא עצמה תמתין. גם אם המרחב שכבר חומה והקירות נבנו סביב בתה, האם אם היא תסתכל על הזמנים האלו, היא לא תעזוב? האם אם היא תזכור את האמת, היא תחזיר את המשפחה לפינה של רצינות וכבוד? המחשבה נשארת איתה שהאמת היא אינסופית, והאמון הוא עמוד העץ של כל דור.
