בעבר, לפני הרבה שנים, כמעט ופניתי לבית הדין לרבנות.
הייתי יושבת במכונית שלי, מחזיקה ביד מסמכים רשמיים, מלאה בתחושה שלא נותר שם כלוםלא רגש, לא אש, רק ריקנות עמוקה.
במקום לשוב הביתה, הטיתי את ההגה לבית הוריי. חיפשתי מפלט, מחסה, או סתם תירוץ לדחות את הבלתי נמנע.
הוריי יחד כבר חמישים וארבע שנים. זוג כמו בתמונות הישנות מהאלבום המשפחתי: הוא, לשעבר ראש משמרת במפעל בדרום תל אביב, שתיקן כל דבר במו ידיו, שתקן ושקט; היא, אחות גמלאית, שניהלה את הבית ברוך ובחכמה.
בעת שאבא עמל על הקטנוע הישן במרפסת, התיישבתי עם אימא ליד שולחן האוכל, בין מפה נקייה להררי מצעים. משהו בי רעד מבפנים, ולחשתי:
אימא, תגידי לי בכנות אחרי כל השנים האלה, את עוד אוהבת אותו? או שפשוט התרגלתם זה לזו?
היא נעצרה, הניחה את החולצה בצד, הביטה בי באותו מבט עתיקשילוב של חמלה וחיוך שקשה לפענח. היא לא ענתה מיד. הניחה ברכות את ידה על ידי, חייכה עייפה ומנוסה, וחזרה לקפלים.
כעבור שעה עזבתי, עצבנית ומבולבלת. הרגשתי שאימא לא מבינה את הצורך במילים מפוארות או ב”ניצוץ” הזה, שאצלי כה חסר.
כשהגעתי הביתה, הטלפון רטט. הודעה ארוכה בקבוצת הוואטסאפ מאימא. היא לא חזקה בענייני טכנולוגיה, ולכן הופתעתי לראות כל כך הרבה מלל.
ישבתי בתוך המכונית, קראתי מילה אחר מילה, ודמעות זלגו מעיניי.
“ילדה שלי,
היום שאלת אותי אם אני אוהבת את אבא שלך. לא עניתי מיד כי אהבה אי אפשר להסביר בין קיפול מגבות. רציתי שתדעי את האמת.
שאלתך העלתה בי חיוךnot כי היא טיפשית, אלא כי התשובה סבוכה.
האם אני אוהבת אותו היום כמו שאהבתי אותו ב-1972? לא. אם את מחפשת את הפרפרים בבטן, את הציפייה הדרוכה לפני דייט ראשון, או את הזיקוקים של סרטיםלא, אין את זה.
אבל זו לא אהבה. זה אדרנלין.
אהבה אחרי חיים משותפים, זו לא סערה. אלה שורשים.
כבר לא סוחף אותי מהרגליים. להפךזו היציבות שמחזיקה אותי. הלב שלי כבר לא דופק בסחרור, אלא נרגע. הידיים אינן רועדות; בדיוק ההפךהאהבה הזאת נותנת לי כוח לקום בבוקר, למרות שהגב כואב.
בבית שלנו אין הפתעות גדולות. אנחנו לא עושים מחוות דרמטיות. לנו יש משהו טוב יותר: הטקסים הקטנים שלנו.
זה הפינג’אן שמתחיל לרתוח בשעה שש בדיוק, כי הוא יודע שאני צריכה קפה חם. אלו הוויכוחים המצחיקים על אם מניחים את הכלים על הסכם או בתיבה, או מי שכח לכבות את האור במסדרון.
אלה רגעים בהם הוא באינסטינקט מושיט לי שמיכה כשאני משתעלת בלילה.
הדור שלך אולי יגיד שזה שגרתי מדיאבל זה כל מה שחשוב.
בגילי, איני צריכה גבר שיביא לי יהלומים או ייקח אותי לפריז. אני צריכה מישהו שישים לב כשאני אומרת שכואב לי הגב. מישהו שושיט לי טישו כשאני בוכה בלי לשאול מדוע. מישהו שלא ייצא מהחדר כשאני עצובה ולא שלמה עם עצמי.
ואבא שלך? הוא עושה את כל זה. בשקט, בלי לחכות ל’תודה’. הוא פשוט שם.
לאהוב מישהו חמישים שנה, זה לא כמו בספרים. זו שפה סודית, שאין דיבור דומה לה בעולם. אפשר להסתכל אחת על השני מהצד השני של הסלון, לדעת בדיוק על מה הוא חושב.
יש לכם יחד חשבונות, דאגות לילדים, יגון על אובדן חברים ורצון עיקש להמשיך הלאה.
אז כן, אני עדיין אוהבת אותו. לא את הבחור שפגשתי באותו בית קפה ב-72′, אלא את כל מה שבנינו יחד. את הרוגע שממלא אותי כשאני יודעתלא משנה מה קורה בחוץ, כמה שקט סוער, הוא המפלט שלי.
אל תחפשי זיקוקים, אורי שלי. חפשי מישהו שיהיה הבית שלך.”
כיביתי את המנוע. קרעתי את המסמכים. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימהאל הבעל שלי, שישב מותש על הספה, עיניו עייפות כמו שלי.
רוצה לקפה? שאל ברכות.
בטח, עניתי, מאוד.
כל אהבה מתחילה כמו משב רוח קל. אבל רק השורשים משאירים אותה איתנה.
