ביום ההולדת שלי הגישו לי עוגה… ואני הגשתי להם את האמת – באופן שאף אחד לא יוכל להאשים אותי יום ההולדת שלי תמיד היה חשוב לי, לא כי אני אוהבת להיות מרכז תשומת הלב, אלא כי זה הזכיר לי ששרדתי עוד שנה – עם כל הכאב, הבחירות, הפשרות והניצחונות שלי. הפעם החלטתי לחגוג בסטייל: בלי הגזמות, בלי קיטש, רק אלגנטיות ויוקרה – סלון קטן, נרות על השולחנות, תאורה חמימה, מוזיקה עדינה, קרובים, כמה חברות, כמה בני משפחה, והוא – בעלי – עם המבט הזה שגרם לנשים אחרות לקנא בי. כולן אמרו “איזה גבר זכית”, ואני חייכתי, כי אף אחת לא ידעה כמה קשה לשמור על החיוך כאשר בבית נכנס קור. בחודשים האחרונים משהו בו השתנה – לא ברוטליות, אלא היעלמות. היעלמות מהטלפון, מהמבט, מהקשב. לפעמים אפילו שישב לידי הרגשתי שהוא עם מישהי אחרת. והחמור מכול – לא יכולתי לתפוס אותו על שקר, כי השקרים היו מושלמים. אבל איש שמצליח לשקר בלי טעויות – הוא המסוכן ביותר. לא רציתי להיות פרנואידית ולא נאיבית. אני אישה שלא רודפת – אני מתבוננת. ודווקא כך ראיתי פרט שמעולם לא שמתי לב אליו: כל יום רביעי היתה לו “פגישה”. יום רביעי היה היום שהוא חזר מאוחר, הריח מבושם אחר וחייך חיוך שלא נועד לי. לא שאלתי, לא רציתי לבקש, כבר החלטתי – האמת תבוא בעצמה. וכך היה, שבוע לפני יום ההולדת שלי. הטלפון שלו היה מונח על השולחן, הודעה חדשה. משהו בלילה הזה היה סמלי, רוגע בלתי מוסבר. חיטטתי – לא כדי לתפוס, אלא כדי להשתחרר. והנה: “רביעי באותו מקום. אני רוצה שתהיי רק שלי.” שתי מילים – “רק שלי” – לא הרסו אותי, הן סידרו אותי. הבנתי – אין לי בעל. יש גבר שמתגורר איתי. ולא עשיתי סצנות. לא חיכיתי, לא התקשרתי. כתבתי תוכנית – ברורה, קצרה ומדויקת – לא צריך לצעוק. ביום ההולדת שלי הוא היה אדיב מדי, הביא זר גדול, החמיא, החזיק לי את היד. לפעמים דווקא הגברים הכי אכזריים נראים המושלמים ביותר כשהם בוגדים. הסלון התמלא, צלמים, מוזיקה, צחוק. לבשתי שמלה כחולה כהה – חזקה, אלגנטית ובטוחה. רציתי שיזכרו אותי כך: אישה שלא התחננה לאהבה, אלא יצאה מהשקר בגב זקוף. הוא לחש: “יש לי הפתעה בשבילך.” עניתי: “גם לי יש הפתעה עבורך.” ברגע שהעוגה נכנסה – הכל קרה. כולם עמדו, שרו.כיביתי נרות, כולם מחאו כפיים. הוא רצה לנשק אותי בלחי – ואני התרחקתי בדיוק במידה הנכונה. ואז לקחתי מיקרופון ודיברתי ברוגע: “תודה שאתם כאן. אין צורך בהרבה מילים. רק רוצה להגיד משהו על אהבה: אהבה היא נאמנות – גם כשאף אחד לא רואה”. העצבים בחדר החלו לבעבע. “ומכיוון שזה היום שלי – אני נותנת לעצמי מתנה: אמת”. הוצאתי קופסה שחורה אלגנטית ונתתי לו. “מה זה?” “תפתח עכשיו, כאן.” בקופסה היו דיסק און קי וכרטיס. הוא קרא, הפנים שלו השתנו. פניתי לאורחים: “אל תדאגו, זו לא שערורייה – זה הסוף שלי.” ואז פניתי אליו: “רביעי. ‘אותו המקום’. ‘רק שלי.'” מישהי נשמט לה כוס. הוא ניסה לקום – “בבקשה…” הרמתי יד באלגנטיות. “לא. אל תדבר אליי ככה. אנחנו לא לבד. כאן, במקומך המושלם – אני בוחרת לחשוף את האמת.” הדמות שלו התרסקה. לקחתי לו את הדבר שהוא אהב: השליטה. “אני לא אצרח. לא אבכה. היום יום ההולדת שלי – ואני בוחרת להעניק לעצמי את הכבוד שלי.” הרמתי את המיקרופון: “תודה שהייתם עדים. יש אנשים שחייבים קהל כדי להבין שאי אפשר לחיות בשתי אמת.” הנחתי את המיקרופון, לקחתי את התיק שלי – ויצאתי. בחוץ היה קר, אמיתי, חופשי. בפעם הראשונה מזה זמן – ידעתי שלא אתעורר ואשאל את עצמי “האם הוא באמת אוהב אותי?” כי אהבה היא לא שאלה – זו עשייה. ואם המעשה הוא שקר – האישה לא צריכה להוכיח שמגיעה לה אמת. היא פשוט הולכת – בסטייל. איך את היית פועלת במקומי – שותקת וסוחבת את הסוד, או מוציאה את האמת לאור, אבל עם כבוד?

ביום ההולדת שלי קיבלתי עוגה ואני הגשתי אמת אמת כזו שאיש לא יוכל להאשים אותי בה.

יום ההולדת שלי תמיד היה עבורי מיוחד.
לא כי אני מאותן נשים שאוהבות להיות במרכז תשומת הלב, אלא כי היום הזה הזכיר לי בכל שנה ששרדתי עוד שנה עם כל הכאב שלי, הבחירות, הפשרות והניצחונות.

הפעם החלטתי לחגוג בדרך אלגנטית.
בלי עודף, בלי ראוותנות, רק טעם עדין וקלאסה ים-תיכונית.
סלון קטן בצפון תל אביב, נרות דולקים על השולחנות, אור רך משנדלירים, מוזיקה שלא מציפה אלא עוטפת. אנשים קרובים. כמה חברות טובות. כמה מבני המשפחה. והוא אישי עם המבט ההוא שתמיד גרם לנשים אחרות להסתכל עליי בקנאה.

״איזה בעל יש לך,״ היו לוחשות לי.
ואני רק חייכתי.
כי אף אחת לא ידעה כמה עולה החיוך ההוא כשבחדר שלנו התחיל לחלחל הקור.

בחודשים האחרונים משהו בו השתנה. לא גסות מעולם לא צעק עליי. אף פעם לא השפיל אותי ישירות.
הוא פשוט הפך לרוח.
נעלם עם הטלפון.
נעלם עם המבט.
נעלם עם תשומת הלב שלו.

לעיתים ישב לידי על הספה ואני הרגשתי שאני לצד אדם שחושב על מישהי אחרת.
והכי מפחיד היה שלא הצלחתי לתפוס אותו בשקר.
השקרים שלו היו נקיים, מדודים, בלי טעות אחת.
ואיש שלא טועה הוא המסוכן ביותר כי הוא לא משאיר לך הוכחות. רק תחושת ריקבון פנימית.

לא רציתי להיות פרנואידית. אבל גם לא נאיבית.
אני אישה שלא רודפת.
אני מתבוננת.
וכשהתחלתי להתבונן, הבחנתי בפרט שמעולם לא שמתי לב אליו קודם:
בכל יום רביעי יש לו ״פגישה״.
רביעי היה היום שהוא חזר מאוחר, הריח מבושם לא מוכר ונשא חיוך שאינו שייך לי.

לא שאלתי.
ראשית, כי אישה ששואלת מוצאת את עצמה מתחננת.
ושנית כי כבר ידעתי שהאמת תגיע אליי. לבד.

והיא הגיעה.
בדיוק שבוע לפני יום ההולדת.
הטלפון שלו נח על השולחן. נדלק. הודעה חדשה.

אני לא מאותן נשים שחופרות בנייד.
אבל היה משהו ערמומי בערב ההוא: שלווה מפתיעה, חדר חצי ריק ותחושה שלחשה לי:
״תראי. לא כדי לתפוס. כדי להשתחרר.״

הבטתי במסך.
משפט אחד:
״רביעי במקום הקבוע. רוצה אותך רק שלי.״

רק שלי.
שתי המילים האלו לא שברו אותי.
הן סדרו אותי.

הלב שלי לא נשבר,
הוא פשוט נהיה שקט מאוד.

ובתוך השקט הזה הבנתי: אין לי עוד בעל. יש לי אדם שגר איתי.
אז עשיתי את מה שנשים חזקות באמת עושות:
לא עשיתי סצנה.
לא המתנתי לו במיטה עם האשמות.
לא כתבתי לאישה מההודעה.
לא התקשרתי לאף אחד.

ישבתי וכתבתי לעצמי תכנית. קצרה, ברורה ואלגנטית.
כזו שלא דורשת הרמות קול.

ביום ההולדת שלי הוא היה מתוק במיוחד. מדי מתוק.
הביא זר ענק מפרחי ארץ ישראל, נשק לי במצח, החזיק את ידי לפני כולם וקרא לי ״אהובתי״.

לפעמים האכזריים ביותר הם אלו שנראים מושלמים ברגע שהם בוגדים.

הסלון התמלא. צחוק. לחיים. מוזיקה. תמונות.
אני בשמלה כחולה כהה, שנצמדה אליי כמו שמיים של עיר דוד חזקה, אלגנטית, בטוחה. השיער שלי גלש בעדינות על הכתף, ולא היה בי ולו רגע של פגיעות; הייתי יפה.
כך רציתי שיזכרו אותי לא כמי שביקשה אהבה, אלא כזו שיצאה מן השקר בראש זקוף.

הוא ניגש אליי ולחש:
מאוחר יותר מחכה לך הפתעה.
הבטתי בו בשלווה:
גם לי יש אחת בשבילך.

הוא חייך.
לא חשד בדבר.

העוגה הובאה ברגע המדויק.
גדולה, לבנה, קווים עדינים מזהב ופרחים קטנים עשויים קרם כמו שרציתי, לא מתוקה מדי.

כולם עמדו, שרו לי.
כיביתי נרות. מחיאות כפיים.

באותו רגע הוא התכופף לנשק אותי בלחי לא על השפתיים, זה כבר היה יותר מדי.
נרתעתי בעדינות, לא מספיק שייראה גס. די שירגיש.

אז לקחתי את המיקרופון.
לא דיברתי בקול רם.
דיברתי בבהירות.

תודה שבאתם אמרתי. לא צריכה הרבה מילים. רק רוצה לומר משהו על אהבה.

הם חייכו.
ציפו לברכה שקטה.
הוא הביט בי כמנצח.

אבל אני הבטתי בו כאישה שכבר אינה שלו.

אהבה המשכתי זו לא רק מגורים משותפים. אהבה זה נאמנות, אפילו כשאיש לא רואה.

כמה התחילו לזוז באי נוחות.
עוד היה אפשר לפרש כרומנטי.

וכיוון שזה יום הולדתי חייכתי בעדינות אני מעניקה לעצמי מתנה. אמת.

כבר אף אחד לא חייך.
העיניים התרוקנו מחיוך.

שלפתי מתחת לשולחן קופסה קטנה שחורה, מט שחור, אלגנטית.
הנחתי אותה לפניו.

הוא מצמץ.
מה זה?
תפתח, אמרתי בשקט.
הוא צחק בגמגום:
עכשיו?
עכשיו. כאן. מול כולם.

עכשיו כבר כולם היו דרוכים.

הוא פתח את הקופסה.
בתוכה: דיסק און קי וכרטיס ברכה קטן, מקופל.

הוא קרא את השורה הראשונה והבעת פניו השתנתה.
לא פאניקה.
המסכה נשמטה.

פניתי אל האורחים, רגועה, לא אכזרית:
אל תדאגו אמרתי זה לא ריב. זה סוף שלי.

ואז אליו:
רביעי לחשתי ״המקום הקבוע״. ״רק שלי״.

מישהו הפיל כוס מאחורי.
לא מרעש, אלא מהלם.

הוא ניסה לקום.
בבקשה
הרמתי יד קלות.
לא אמרתי ברוך. אל תדבר ככה. אנחנו לא לבד. כאן בדיוק בחרת להיות מושלם. שיראו כולם את האמת שמאחורי המסכה.

עיניו ריקות.
חיפש לרפא את התדמית.
נטלתי ממנו את מה שהכי אהב:
שליטה.

אני לא אצעק הוספתי. לא אבכה. זה יום הולדתי. ואני בוחרת להעניק לעצמי כבוד עצמי.

הרמתי את המיקרופון לסיום:
תודה שהייתם עדים. יש אנשים שחייבים קהל, כדי להבין שאי אפשר לחיות עם שני פרצופים.

הנחתי מיקרופון.
לקחתי את התיק.
ויצאתי.

החוץ היה קר, נקי ואמיתי.

לא התרסקתי.
השתחררתי.

עמדתי רגע בכניסה, נשמתי עמוק והרגשתי את הכובד נופל ממני, כובד שלא אמורתי לשאת.
לראשונה מזה זמן ידעתי:
לא אתעורר עוד ותהיה בי המחשבה: ״האם הוא אוהב אותי?״

כי אהבה איננה שאלה.
אהבה היא מעשה.

וכשהמעשה הוא שקר האישה איננה צריכה להוכיח שמגיעה לה אמת.
היא פשוט הולכת.
באלגנטיות.

מה את היית עושה במקומי שותקת ושומרת את הסוד, או מוציאה אותו לאור בכבוד?