שמי יוסי לוי, ואני עדיין לא מעכל איך ברגע אחד, ביום המשמעותי ביותר בחייה של בתי היחידה, נדרשתי לעמוד על שלי ולהגיב כשראיתי אותה מושפלת. החתונה של נועה, האור של חיי, עם דניאל אברמוביץ’, נערכה באולם יפה בהרי ירושלים. הכול היה מוקפד: פרחים לבנים, ניגונים נעימים, מבטים שמחים. גאווה התערבבה לי בהתרגשות, וגם הייתה בי טיפת דריכות והרגשה עמומה של חוסר נוחות.
משפחתו של דניאל, במיוחד אימו תמר אברמוביץ’, עוררה בי תחושות מוזרות כבר מהתחלה; תמיד התעקשה להעיר בצחוק מה אישה טובה צריכה לדעת איך לדאוג לבעלה. נועה ניסתה להרגיענו, זה מהדור של פעםאבל אני? הקשבתי ושתקתי.
באמצע הארוחה, הגיעה הרגע להענקת מתנות מיוחדות. תמר ניגשה וחייכה חיוך קפוא בעוד היא מוסרת לנועה קופסה עטופה בנייר כסף נוצץ. דניאל חייך בזדוניות. נועה, עדיין בשמלתה, פתחה את הקופסה מול כל העולם. בפניםמדי עוזרת בית וכפפות ניקיון. השקט היה מוחלט. דניאל פלט בקול:
בדיוק מה שהיא צריכה בבית.
הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. עיניה של נועה התמלאו דמעות, ידיה רעדו, ובכל זאת השתדלה לחייך כדי לא להרוס את היום שלה. לא מדובר רק במתנה; כוונת ההשפלה כאן הייתה ברורהלתחום אותה כבר מראשית הנישואין.
קמתי לאט מהשולחן שלי. לא צעקתי, לא דמעתי. פסעתי בביטחון אל מרכז האולם ואמרתי בקור רוח:
ועכשיו, בואו תראו איזה מתנה הכנתי לכם.
ביקשתי להביא את הקופסה שהכנתי מראש. נועה, מופתעת, קיבלה אותה, פתחהוהבעת הפנים של תמר ודניאל השתנתה מיד. הפתעה התחלפה בפחד. והאולם כולו היה בדריכות.
נועה הרימה את המכסה, ולחדר גברו הלחישות. בפנים הייתה תיקייה עם מסמכים מסודרים ודיסק-און-קי קטן. נועה הביטה בי, ואני סימנתי לה להמשיך. היא שלפה את הדף הראשון וקראה בקול: חוזה בעלות דירה על שמה של נועה לוי. הדירה שבה חשבו לגורלא על שם דניאל ולא בשליטת המשפחה שלואך ורק על שמה של נועה.
אז הסברתי: כשהתחילה לעבוד לפני שנים, החלטתי לעזור לה לרכוש דירה. הכול נעשה חוקי וברור; דניאל ואימו הניחו שתהיה להם שליטה מוחלטת אחרי החתונה, לא טרחו לשאול, רק ציפו.
נועה דפדפה במסמכים. היה שם גם הסכם ממון שעליו חתמה, בהמלצתי ובעזרת עורכת דין טובה, שמסדיר הפרדה מוחלטת של רכוש. בדיסק-און-קיהקלטות והודעות שבהן דניאל ותמר תכננו בגלוי איך להכניס אותה למסגרת אחרי שיתחתנו.
תמר פרצה בצעקות שזה תרמית ושהשפעתי לרעה על נועה. דניאל ניסה לחטוף ממנה את המסמכים, אבל נועה, אולי לראשונה, התרחקה ממנו בהחלטיות. קולה רעד אך היא דיברה:
קיבלתי מכן מתנה: כך אתן רואות אותי. קיבלתי מאבא מתנה: אמת והגנה.
האולם סער, ישבו נבוכים, חלק ממשפחת דניאל הורידו מבט, אחרים ריכלו. נועה נשמה עמוק והוסיפה משפט שלא אשכח:
אני לא נכנסת הביתה כדי להיות עוזרת של אף אחד.
ביקשה רגע, פרשה איתי הצידה, ובכתהאבל הפעם דמעות הקלה. לא של בושה, אלא של שחרור. אחרי כמה דקות חזרנו, היא החזירה לדניאל את הטבעת והודיעההחתונה מבוטלת.
זה כאב. אבל זה גם היה מכובד. ויותר מהכול, זו הייתה תחילתה של דרך בה בתי בחרה בעצמה.
חלפו כמה חודשים מאז. שאלו אותי אם אני מתחרט. תשובתי תמיד חד משמעית: לא. חינכתי את בתי לא לבלוע השפלות בתחפושת של מסורת ולא לקבל הומור אכזרי שמתחבא מאחורי ערכי משפחה.
נועה התחזקה, נשארה לגור בדירה שלה, מתרכזת בעבודה ובבנייה מחודשת. למדהאהבה אמיתית לא אמורה לכאוב או להקטין. אני למדתילפעמים, שתיקה מגינה. אבל לפעמים, הדיבור הנכון בזמן עוצר אסון.
הסיפור הזה לא על להרוס חתונהאלא על לא להרוס חיים שלמים. יש בארץ שהרבה נשים עדיין יושבות סביב שולחן שבת ושומעות אין מה לעשות, ככה זה. אבל באיזה מחיר?
אם קראת עד כאן, אשמח לשמועהגזמתי כאבא?
היית נוהג כמוני?
או שאולי חווית משהו דומה ולא העזת להגן על עצמך?
אולי הסיפור שלי יעודד מישהי לעצור, לחשוב, ולשחרר את הקול שלה. כי לפעמים קול אחד משנה חיים.
