בחירה “ואיך מתברר, שפדיה בכלל נשוי…” – נאנחה סבטקה, ישבה על ספסל בגינה ולחצה בכיס את ההפניה לניתוח. השותפות שלה בחדר במעונות קנאו בה כשראו אותה עם גבר כהה עיניים בהירות, מגולח למשעי, חשבו שהתמזל מזלה עם מחזר ג’נטלמן. אבל באמת לא היה על מה לקנא. סבטקה רעדה, נזכרת במפגש הראשון והאחרון עם אשתו של פיודור, שארבה לה בכניסה למפעל, רק כדי להסביר לה הכול. – שלום! את בטח סבטלנה? – פתחה. – מי את? – נבהלה סבטקה ונדרכה מהמבטים החודרים של אישה גבוהה, רזה, עם שיער כהה מחומצן. – אני אולגה – אשתו של פיודור מיזינצב. – מה? – מה ששמעת! – עוד אחת… – אמרה האישה בשקט – וכמה כמוך כבר היו? לעולם לא ייגמרו כאלה שרודפות אחרי אושר של אחרות. – איך את מדברת?! – תקשיבי – לקחה הבלונדינית את יריבתה בעדינות בזרוע – מי את חושבת שאת? אני אשתו החוקית, ראיתי אותך עם בעלי ואת עוד מעזה להתחצף, במקום להתבייש, להתנצל, להיעלם… למרות שרק אנשים הגונים עושים ומרגישים ככה, כנראה זה לא הסיפור שלך. כמוך היו לו כבר די והותר – היא מדדה אותה במבט – אין מספיק אצבעות כדי לספור. נקשרת לגבר נשוי, בושה! הוא גבר, צייד. מבינה? בשבילו זו רק הרפתקה חולפת. ישכח אותך כמו שזוכרים שם של מישהי מהעבר. עדיף שתשחררי ממנו. אגב, יש לנו שתי בנות – אני יכולה להראות תמונה משפחתית, – אולגה שלפה תצלום מאנאפה והושיטה לסבטקה ההמומה – הנה! הוכחה לאהבה גדולה ונקייה. מה את שותקת? – ומה את רוצה ממני? תסדרי את העניינים עם בעלך. – ברור שאסדר! הוא התחיל לעבוד כאן לא מזמן, משכורת טובה, ואז את הופעת… תעזבי אותו יפה. אל תתפתה להבטחות, פדיה לא מתכוון להתגרש. אל תבזבזי את הזמן. בת כמה את? שלושים? – עשרים וחמש! – ענתה סבטלנה בכאב. – אז בכלל. עוד תמצאי חתן ותביאי ילדים, אבל את פיודור תשאירי בשקט. סבטקה כבר לא הקשיבה, ברגליים כבדות הלכה משם, האישה של אהובה הרסה לה את כל החלומות הורודים. – בוגד… – לחשה סבטלנה, חשה מחנק, אבל לא יכלה להרשות לעצמה לבכות ברחוב, לא רצתה ששמועות יגיעו לעבודה. בערב פדיה הופיע אצלה עם פרחים. בעיניים נפוחות גירשה אותו, למרות כל השבועות הנצחיים וההבטחות לגירושים, כי הוא ואשתו כבר מזמן זרים. שבועיים התאוששה. פיודור נעלם מחייה. והצרה לא באה לבד… הבחילה והסחרחורת – בהתחלה חשבה שמדובר בלחץ הנפשי, ואז הבינה – לאהבתה הנאיבית עם פדיה יש תוצאה. “שישה שבועות” – זה נשמע כמו פסק דין. סבטקה לא רצתה לגדל לבד. פחדה מאוד. הרגישה שכולם יודעים עכשיו ושופטים אותה כי טעמה באדם הלא נכון. פיודור הסתיר ממנה שהוא נשוי. מה יכלה לעשות – לבקש תעודת זהות בהיכרות הראשונה? לא הייתה לו טבעת, לא כל נשוי עונד. ולמה לא חשדה כשביקש לשמור בסוד את יחסיהם בעבודה? הוא שיקר, והתחילות רכילות בעבודה: כל פגישה של אולגה עם היריבה נידונה בהרחבה. – אני בהריון – ניגשה סבטלנה לאקס בהפסקת צהריים, ביאוש. – אתן לך כסף, אבל תטפלי בזה – מלמל. למחרת פדיה התפטר. נעלם. סבטה ידעה שאין זמן להתלבט. למרות כל האזהרות של הרופאה לקחה את ההפניה ל”פרוצדורה”. הנה היא יושבת על ספסל, מחזיקה את ההפניה, פוחדת לאבד אותה. – ממהרים?! – פנה אליה בחור בחליפה עם זר ענק של חרציות בורדו, נופל לידה על הספסל. – מה? – הביטה בו בעיניים ריקות. – השעון שלך מקדים – הצביע על שעון היד שלה. – הוא תמיד עשר דקות קדימה… מנסה לשנות, אבל לא עוזר – אמרה באדישות וסובבה אליו גב. – היום מזג האוויר נהדר, נכון? סתיו ישראלי אמיתי. אמא שלי אוהבת עונה כזאת, תמיד אמרה שביום סתיו חמים עשתה את הבחירה הנכונה בחיים. ואת יודעת? – המשיך השכן – אמא שלי כזו! – הראה אגודל – אני כל כך מעריך אותה. – ומה על אבא? – נפלט לה. – אף פעם לא סיפרה, ואני לא שואל. רואה שלא נעים לה. אני בדרך מראיון עבודה. בחרו בי מתוך עשרה! אני היחיד שהתאים למרות שאין לי ניסיון. לא יאומן! אמא זו שנתנה לי ביטחון… מראש יודע – את המשכורת הראשונה אשקיע בנסיעה לים לאמא. היא אף פעם לא הייתה בים. ואת היית בים? – לא. – ענתה מבט חודר, משתהה על העניבה הבורדו שלו. הבחור קרן מאושר. – מתנה מאמא – ליטף אותה בגאווה, שם לב למבט שלה. – אולי אני מטריד אותך – שמח לדבר איתך, את כל כך עצובה… חשבתי שצריך לדבר איתך, אולי תרגישי טוב יותר. סבטה הנידה בראש. לא הציק לה. הצליח לעצור את המחשבות הקשות. ההערצה שלו לאמא ריגשה אותה. “איזו אהבה! – חשבה, מקשיבה לו בעניין – הלוואי ולי יהיה כזה בן…” – טוב, אני הולך. אמא מחכה ודואגת… ואת, אל תמהרי! – מה? – לשעון שלך – חייך. – אה – חייכה חזרה. כעבור דקה נעלם והפניה שחזקה ביד רועדת נקרעה לפיסות. והיא עוד ישבה ארוכות, נושמת את אוויר הסתיו. הרגישה קלה וחמה. לא לבד. אישה אחת גידלה בן מופלא, חבל שלא שאלה לשמו, אבל לא משנה… הבחירה נעשתה. *** עשרים ושלוש שנים אחר כך… – אמא, אני מאחר – סטס עמד מול הראי, ואמא קשרה לו בזהירות את העניבה הבורדו החדשה לראיון חשוב. – אולי תוותר. – זה בשביל הביטחון. מאמינה בך, בטוח שזה שלך – סיימה וסקרה את בנה. – אני מתרגש… – זה המקום שלך. תענה ברור, תחייך. אתה מהמם. – תודה, אמא – נשק לה בחטף ורץ לראיון. סבטה ליוותה את בנה במבט מהחלון, ראתה אותו צועד נמרץ לאוטובוס. לפתע צמרמורת – כבר ראתה את זה… הבחור ההוא בגינה, עשרים שנה קודם… סטס בחליפה מזכיר אותו… שכחה, והנה המראה קם לתחייה. איך? ייתכן, אז נתנה לה הגורל לראות בעיניים את מי שרצתה לוותר עליו, לעשות את הבחירה הנכונה. ולמה לא שאלה לשם אז? היום זה לא חשוב… הכול הסתדר מושלם… אחר הצהריים סטס חזר עם זר חרציות בורדו, והודיע שהתקבל לעבודה. הבטיח לאמא: ניסע לים, מעולם לא היית שם. הגיע הזמן שהוא ידאג לאמא שאוהב. הרי יהפוך עולמות בשבילה, יסיט נהר ממסלולו, כזה בן הוא לסבטה. עם כל הקשיים, היא נכנסה איתו למחוז חפץ. מעולם לא התחרטה שהפכה לאמא. עשתה את הבחירה הנכונה. כך היה צריך להיות!

…ואילו מתברר שליאור בכלל נשוי עמוקות…” נאנחה תמר, כשישבה על ספסל קטן בכיכר וידיה אוחזות בהפניה לאשפוז.
כל שותפותיה לחדר במעונות קינאו בה כשהיו רואות אותה בחברת הברונטי החתיך, חלק לה קומפלימנטים על כמה שידוך ממש נדיר עלה בידיה. בפועל, ממש לא היה במה לקנא.
תמר התכווצה כשנזכרה בפעם היחידה שבה פגשה את אשתו של ליאור. היא חיכתה לה מול הכניסה למפעל, נחושה לשים את הדברים על השולחן.
“אז שלום. נראה לי שזו את תמר, נכון?” פתחה האישה, מדברת בנחרצות.
“סליחה… את מי את מחפשת?” נבהלה תמר, מופתעת מהעיניים החודרות של האישה הגבוהה, הדקה, עם השיער המובהר לפלטינה.
“נו, אני הדס אשתו של ליאור קדוש.”
“מה…?”
“מה ששמעת.”
“עוד אחת שחושבת שהיא מיוחדת,” אמרה הדס בטון קריר, “כמה כמוך יש בעולם? בחיים לא ייגמרו הרודפות אחרי האושר של אחרות.”
“מה את מרשה לעצמך בכלל?” התקוממה תמר.
“תקשיבי לי רגע,” הדס תפסה אותה בעדינות במרפק, “את מה את חושבת לעצמך? אני האישה החוקית. ראיתי אותך עם בעלי, ואת עוד מתלבשה עליי במקום להיעלם מהבושה. מה זה? אנשים נורמליים היו נמסות מהמבוכה, אבל לך… זה לא מזיז.”
“בשביל ליאור, את עוד שערה מתוך מאה. אין מספיק אצבעות לספור אותכן.”
“לתפוס גבר נשוי. תתביישי!”
“את מבינה, הוא צייד, גבר. מבחינתו היית הרפתקה קטנה ונגמר. תתרחקי ממנו. אגב, יש לנו שתי בנות, רוצה לראות תמונות?” הדס שלפה תמונה משפחתית מהתיק והושיטה לה. “תראי, זו הוכחה לאהבה גדולה וטהורה. זה מהים באילת, לפני חודשיים…”
“נו, למה את שותקת?”
“ומה את רוצה ממני? תתמודדי עם בעלך לבד.”
“אני אתמודד, אל תדאגי. הוא התחיל לעבוד כאן לא מזמן, משכורת טובה, ואז את, פתאום, על הראש שלנו.”
“תעזבי אותו בשקט, אל תאמיני להבטחות שלו. ליאור לא מתכוון להתגרש, תחסכי לעצמך את הזמן. כמה את, שלושים?”
“עשרים וחמש,” ענתה תמר בכאב.
“נו, אז ודאי תספיקי עוד להתחתן ולהיות אמא בעצמך. תני לליאור להיות.”
תמר כבר לא יכלה להקשיב עוד. ברגליים רועדות התרחקה משם, מסוחררת מכל החלום שהתרסק ונערך מחדש בשנייה אחת.
“בוגד…” מלמלה, גוש עולה לה בגרון, אבל היא שמרה על פאסון במפעל לא רצתה שמישהו ידבר עליה.
בערב ליאור הגיע עם זר ורדים, כאילו דבר לא קרה. עיניה של תמר היו נפוחות והיא גירשה אותו בנחישות, למרות הצהרות על אהבה נצחית והבטחות שהוא עומד להתגרש, שזו רק פורמליות בינו לבין אשתו.
שבועיים ניסתה לעכל הכול. ליאור לא התקשר, התעלם לגמרי כשהיו נפגשים במקרה.
אבל הצרה לא הגיעה לבד. הבחילות בבוקר, הסחרחורות בהתחלה ייחסה אותן לסטרס, אך לאט הבינה האהבה החפוזה לליאור השאירה לה מזכרת קטנה.
“שישה שבועות,” הדהד בראש, כאילו זה עונש.
תמר פחדה. היא ממש לא רצתה לגדל ילד לבד. נדמה לה שכולם במפעל רואים ויודעים, מריחים ממנה את הסוד, כי הרי כל כך האמינה למישהו שלא הכירה מספיק.
ליאור הסתיר ממנה שהוא נשוי. מה הייתה אמורה לעשות לבקש תעודת זהות בדייט ראשון? אפילו טבעת לא הייתה לו.
ולמה לא חשדה כשהתחנן שתשמור את הרומן שלהם בסוד מהעבודה?
בסוף זה לא הקל עליה שהייתה תמימה. האנשים כבר התחילו לרכל. כולם שמעו איך הדס באה לבקר אותה.
בהפסקת צהריים, בגישה נואשת, ניגשה לליאור.
“אני בהריון,” לחשה.
“אני אתן לך כסף, רק תסדרי את זה,” פלט בלי רגש.
למחרת הוא נעלם התפטר ונמחק מהחיים שלה.
תמר הבינה שאין זמן להתמהמה. נגד כל החששות והדמעות, לקחה את ההפניה ל’פרוצדורה’.
אז היא ישבה לה על הספסל, מחבקת את הדף כאילו פחדה לאבד אותו.
“רצה לך?” שאל לפתע בחור צעיר בחליפה עסקית, עם זר חינניות בורדו ענק, ומתיישב לידה.
“מה?” הביטה בו בעיניים עייפות.
“השעון שלך רץ קדימה,” קרץ לעברה, מצביע על השעון המוזהב שעל ידה.
“הוא תמיד רץ קדימה בעשר דקות. ממשיכה להחזיר אותו, כלום לא עוזר…” ענתה אדישה והפנתה מבט.
“מזג האוויר היום משהו. סתיו יפהפה,” חייך, “אמא שלי אוהבת את התקופה הזו. תמיד אומרת שבסתיו כזה, קיבלה את אחת ההחלטות הטובות בחיים ולא מתחרטת.”
“את יודעת,” המשיך, מרגיש נוח באוזנה, “אימא שלי אלופה!” והרים אגודל, “אני מודה לה על כל מה שנתנה לי.”
“אבא?” יצא לה בטבעיות.
“אמא אף פעם לא סיפרה עליו. נראה שזה לא נעים לה לזכור… אז אני לא שואל.”
“אני עכשיו חוזר מראיון עבודה גדול. היית מאמינה? בחרו אותי מתוך עשרה מועמדים, למרות שאין לי כזה ניסיון, אני עדיין מתרגש…”
“אמא נתנה לי ביטחון בעצמי, בזכותה.”
“אני כבר יודע מה אעשה עם המשכורת הראשונה שלי אקנה לאמא חופשה לים. היא עוד לא ראתה ים בחיים.”
“את ראית?”
“לא,” ענתה תמר, תופסת עיניים על העניבה הבורדו המרשימה שלו.
הוא בדיוק הקרין שמחה, ממש מלא בחיים.
“מתנה מאמא,” נגע בה בגאווה, שם לב למבטה.
“כנראה שאני חופר לך, פשוט שמחתי ובא לי לשתף. את כל כך עצובה… חשבתי שאולי טוב לך לדבר… אני חופר?”
תמר נענעה בראשה בשלילה. הבחור דווקא הרגיע אותה, העציב בה רוגע, והיחס שלו לאמא ריגש אותה.
“יש כאן אהבה כזו, וואו,” הרהרה, “איך אמא שלו הרוויחה בן כזה…”
“טוב, אני רץ הביתה. אימא מחכה לי ודואגת… ואת אל תמהרי.”
“סליחה, מה?”
“אל לשעון שלך,” חייך.
“אה…” חייכה ללכתו.
דקה חלפה. הבחור נעלם באופק, תמר שלפה את ההפניה וקרעה אותה לחתיכות קטנות.
עוד זמן רב נשארה לשבת שם, שואפת את סתיו תל אביב, והשמש החמימה הלכה וליטפה לה את הנשמה.
פתאום לא הרגישה לבד יש נשים שמגדלות בן כזה מדהים, חבל שלא שאלה לשמו. כבר לא משנה.
היא עשתה את הבחירה שלה.
***
עשרים ושלוש שנים עברו…
“אמא, אני מאחר!” עמד מול המראה אסף ותמר, מזהה את הסיטואציה, קשרה לו עניבת בורדו חדשה לראיון הראשון שלו.
“עזוב, למי אכפת מהעניבה…”
“זאת לעניין. תאמין לי, הכול יסתדר. אתה תהיה מושלם פשוט תהיה אתה. הנה, תראה איזה גבר!” התרחקה והביטה בבנה בגאווה.
“מתרגש קצת, ומה אם…”
“זה המקום שלך. תכנס עם בטחון, תענה ברור ותחייך. אתה מהמם.”
“אני אסור לשכוח לחייך.” נישק אסף את אמא ויצא בסערה.
תמר עמדה בחלון, צופה בו פוסע מלא בטחון בדרך לאוטובוס. פתאום רעדה בכל הגוף.
משהו פה מוכר, היא חשבה. לפני יותר מעשרים שנה, על אותו ספסל…
אסף הנאה בחליפה, כל כך הזכיר לה אותו…
היא שכחה כבר את המעמד ההוא, ופתאום זה חזר לה.
אולי זה היה סימן מהחיים, מפגש שהאיר לה אם נכון מה שהיא בוחרת לעשות, להראות לה את העתיד לנגד עיניה?
אולי לא הייתה צריכה אז להתעקש לדעת איך קוראים לאמא שלו? ולעצמה חשבה: זה כבר לא משנה, הכול יצא נכון.
בשעות הערב, אסף חזר הביתה ובידיו זר פרחי חיננית בורדו בגוון העניבה, מבשר לתמר שהתקבל לעבודה.
הבטיח לה חגיגית “אמא, אני לוקח אותך לים, הפעם את הולכת לראות ים!”
הגיע הזמן שהוא ידאג לה, והוא באמת מסוגל להזיז הרים בשבילה. כזה בן יש לתמר.
עם כל הקשיים והדמעות, הייתה נצמדת אליו, שואפת ממנו נחמה, ושניהם התגברו על הכל.
תמר לא הצטערה לרגע על מה שהחליטה אז. הבחירה שלה הייתה נכונה.
וכך זה צריך להיות.