אני כבר בת שישים, בגמלאות, והזמן הזה – כשאני מביטה אחורה – מתמלא בזכרונות עמוקים. עשר שנים אני גרה לבד, בלי בן זוג, בלי ילדים לידי, רחוקה מחברות. ילדי עסוקים בענייניהם, במשפחות שלהם, מפוזרים בכל רחבי הארץ בתל אביב, חיפה וירושלים. בעלי נפטר מזמן, ומה שנשאר לי זו המשק, שמחת חיי ונחמתי הגדולה.
כשהקיץ מגיע והחום מתפשט, אני עוברת למושב שלי בגליל, מנקה את הבית והשטח, שותלת ירקות ועצים בריח אדמה טרייה. שם אני מרגישה חופש ושלום פנימי. אך בחורף, אי אפשר להיות שם. הקור והגשמים מקשים אני כבר לא מצליחה להתמודד עם שלוליות הבוץ והסופות. אין לי אף אחד שיעזור, לכן אני עוברת לעיר, לדירה הקטנה בנצרת עילית.
הסתיו דווקא עובר בשלום. אבל השנה, בספטמבר, חליתי מעט, נאלצתי להישאר בעיר שבוע. ברגע שהתחלף הקור, חזרתי במהירות לבית שבמושב, אל המקום האהוב עליי מאז שהייתי ילדה.
כשהגעתי, השער היה פתוח לרווחה. תהיתי לעצמי האם מישהו נכנס? אבל הכל באמת נמצא במקומו, פרט לדבר אחד: המנעול שבור והדלת פתוחה מעט. חשש עלה בי אולי פרצו וגנבו? בכל זאת, מי יבוא לבית של גמלאית? נכנסתי בשקט, בודקת כל פינה. הכל שלם, פרט לשמיכה שמישהו השתמש בה, ועל השולחן הייתה כוס ואני תמיד מנקה כלים! משהו פה לא מסתדר.
הפחד התפוגג, והתחלפה בו תחושת כעס. מי העז להיכנס לבית, ולהשתמש בדברים שלי? הצצתי מהחלון וראיתי ילד מוזר יושב בחוץ, מדליק מדורה קטנה ומתחמם, כפות ידיו נמתחות אל הלהבות. אורח לא קרוא…
יצאתי מן הבית ושיעלתי לראות כיצד יגיב. הילד נבהל מעט, אך לא ברח. להפך, פסע אליי לאט:
סליחה, אני כאן רק זמן קצר…
שקט וצנוע, וליבי מיד התרכך:
כמה זמן היית פה? מה אכלת?
יומיים… לא היה הרבה מצאתי קצת לחם…
הוא הציג לי חכת דיג ישנה, עליה חתיכת לחם לבן.
איך הגעת לכאן?
אימא ואב המשפחה גירשו אותי. לא רציתי לחיות איתם, אז פשוט עזבתי…
אני בטוחה שכל המושב מחפש אחריך.
אף אחד לא מחפש, אף פעם לא אכפת להם. כבר היו תקופות שלא הייתי שבועות, ואיש לא שם לב. הייתי חוזר רק כשרעבתי ממש, והם לא שמחו לראות אותי…
הסתבר שהילד בכלל לא מהמושב. סיפור מוכר, אך כואב. אימו לא עובדת, האב החורג מתחלף שוב ושוב.
אחרי ששמעתי, הלב שלי נכמר. איך אפשר לנהוג אחרת? השארתי אותו אצלי, האכלתי אותו, כל הלילה חשבתי איך לעזור. בבוקר נזכרתי בידידה מן העבר עובדת בעירייה והחלטתי להתקשר, אולי תדע להפנות אותי.
החברה הרגיעה אותי, הבטיחה שתטפל בעניינים. כמובן, נאלצתי לרוץ וללקט מסמכים, אבל תוך כמה שבועות הפכתי להיות האפוטרופוס החוקית שלו. הילד לא האמין למזלו, ואמו לא אמרה דבר.
מאז, אנו חיים כמו סבתא ונכד, בחורף בדירה בעיר, בשאר הזמן בבית החם שבגליל. עוד מעט יתחיל בית הספר, ואני בטוחה שיצליח ובגדול, הרי כבר עכשיו יודע לקרוא ולכתוב, לספור ולהפליא בציור. ציוריו מיוחדים ממש אמן!
