כשהתחתנו אני ודוד לפני חמש עשרה שנה, אמא שלו נתנה לי מיד להבין שלעולם לא נהיה חברות. התחתנו בעצמנו, אבל אני ודוד לא היו לנו ילדים. חיכינו להם עשר שנים ארוכות. ואז, ברוך השם, נולדו לנו בן ובת.
במשך אותם שנים שגרנו יחד, דוד הלך והתקדם. הוא היה מנכ”ל של חברה גדולה, וזכיתי להיות עם הילדים בבית בחופשת הלידה. זה התאים לי בצורה מושלמת.
אמא שלי גרה הרחק מאיתנו כך שלא יכלה לעזור לי, וחמותי לא שינתה אליי את היחס גם אחרי חמש עשרה שנה. בעיניה הייתי אוויר, איזו פשוטה שלקחה לה את הבן. היא תמיד קיוותה שתהיה לו “מישהי יותר טובה.” אבל הוא בחר בי.
העולם המאושר שלי התרסק ברגע.
יום אחד חזרתי הביתה מהגינה עם הילדים, וראיתי פתק זרוק על השידה. תוך כדי שהלכתי בחדר ראיתי שגם הדברים של דוד נעלמו מהבית. הוא עזב אותנו, ועל הפתק כתב בכתב מרושל: “סליחה, אבל התאהבתי במישהי אחרת. אל תחפשי אותי, אני יודע שאת חזקה ותסתדרי… תאמיני לי, זה עדיף לכולנו”.
התקשרתי מיד לבעלי, אבל לא קיבלתי כלום חוץ משתיקה. הוא לא ענה יותר לטלפון. דוד פשוט נעלם מחיינו, השאיר אותי ואת הילדים לבד להתמודד. לא ידעתי כלום: לא לאן הלך, לא עם מי. בצער התקשרתי לחמותי.
“זו רק אשמתך”, אמרה בניצחון. “הייתי בטוחה שככה זה ייגמר. מה חשבת, שלא תסבלי?”
הייתי מבולבלת לגמרי: איך זו האשמה שלי? עשיתי משהו לא נכון? היה לי מאוד קשה לקבל את זה, וקשה יותר לחשוב איך נסתדר. דוד לא השאיר לנו שקל אחד, לא היו לי כמעט כל אמצעים להתפרנס.
לא יכולתי אפילו לחזור לעבודה לא היה לי עם מי להשאיר את הילדים. ואז נזכרתי שפעם עבדתי במשרה חלקית ככותבת עבודות אקדמיות. בזכות זה הצלחתי איכשהו להחזיק מעמד עוד חצי שנה. בכל התקופה הזו לא שמעתי מילה מדוד.
***
היה ערב סתיו קר כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת. הייתי בטוחה שזו מישהי מהשכונה. אבל כשפתחתי, ראיתי את חמותי עומדת שם, בוכה. הכנסתי אותה מיד הביתה. התברר שהצעירה שדוד עזב בעקבותיה היא נוכלת שעקצה אותו והשאירה אותו בלי כלום. עכשיו שניהם בקושי שורדים. חמותי התחננה שאאפשר לה לגור איתנו. ואני לא יודעת מה לעשות האם לסלוח לה, או להחזיר לה באותו המטבע, פשוט לסגור את הדלת ולהוציא אותה מחיי?
