בגיל 54 עברתי לגור עם גבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי שלא להכביד על בתי. אבל כל כך מהר קרה לי דבר נורא, שגרם לי להתחרט על כל צעד שעשיתי.
חשבתי שכשמגיעים לגיל כזה כבר יודעים לזהות אנשים ממרחק. שחיים לימדו אותי לקרוא אנשים כמו ספר פתוח. אבל כנראה שהייתי פשוט תמימה מדי.
גרתי עם בתי, אלומה, ועם בעלה, גלעד. הם טובים ואכפתיים, באמת, אבל כל הזמן הרגשתי זרה בבית שלהם. כאילו אני מפריעה, עול. לא כי אמרו משהו, אלא כי הבית התמלא בשקט רועם שצעק: “אמא, יש לנו חיים משלנו, אנחנו צריכים את הפרטיות שלנו”.
לא רציתי להרוס להם את השלווה. כל מה שרציתי זה ללכת מכובד, בלי מהומות, בלי כאב. שלא ירגישו אשמה. חשבתי שאם אלך מספיק מוקדם, לא אצטרך לשמוע: “אמא, אולי הגיע הזמן שתמצאי מקום משלך?”
ואז, באיזה בוקר שגרתי במשרד, אחת הקולגות שלי, ענת, פנתה אליי:
יש לי אח, יובל. הוא לבד, את יכולה להסתדר איתו.
גיחכתי, “בגילנו? מי בכלל מתחיל קשרים בגיל הזה?”
ובכל זאת, נפגשנו.
זה היה מפגש רגיל: הליכה בפארק בגבעתיים, שיחה על ספסל, קפה קטן בפינת הרחוב ליד כיכר רבין. הכל פשוט, לא מתאמץ בדיוק בגלל זה הוא מצא חן בעיניי. לא רועש, לא לוחץ, בלי הגזמות והבטחות. חשבתי לעצמי: “עם יובל יהיה לי סוף סוף שקט. זה כל מה שאני זקוקה לו עכשיו.”
התחלנו לצאת בשקט, כמו מבוגרים. הוא בישל ארוחת ערב, קיבל אותי אחרי העבודה, צפינו יחד בטלוויזיה, עשינו קניות בשוק ברמת גן, טיילנו ברגל בערב. בלי סערות, בלי דרמות. אמרתי לעצמי הנה, זה האושר בגיל שלי: שקט, פשטות.
אחרי כמה חודשים הוא הזמין אותי לעבור אליו.
התלבטתי. אבל קיבלתי החלטה זה נכון.
לבתי חופש. לי התחלה חדשה. ארזתי מזוודה, חייכתי, הסברתי שהכל בסדר. אבל מבפנים הסתובבה לי תחושת מועקה כמו עננה שחורה.
עברתי אליו.
בהתחלה באמת היה שקט. סדרנו את הדירה יחד, חלקנו מטלות, הוא התייחס אליי בעדינות. לרגע הרגשתי שנחתתי בנמל מבטחים, שהשלווה שחיפשתי סוף סוף מצאה אותי.
אבל אז דברים קטנים התחילו לבלוט.
בהתחלה זה משהו קטן: הדלקתי רדיו חזק מדי הוא מיד נאנח, “יש לי כאב ראש”. השארתי את הספל בלי תחתית “אני מבקש שלא יעשו כתמים על השולחן”. קניתי חלה ולא לחם אחיד, “הלחם הזה פחות טעים”.
לא ייחסתי לזה חשיבות. כל אחד והרגליו. אולי צריך להתרגל, חשבתי.
אבל זה החריף.
התחילה קנאה. אם התעכבתי יום אחד בעבודה, יובל היה מקבל את פניי עם תחקיר: איפה הייתי, עם מי דיברתי, למה לא עניתי מיד? בהתחלה חייכתי, חשבתי מצחיק בגיל כזה לקנא. זה אומר שאני לא אדישה לו.
ואז זה הידרדר.
הקנאה הפכה לכעס. הוא הרים קול, שאל למה דיברתי עם חברה חצי שעה. התחלתי לקצר שיחות, לא לעורר מהומות.
אחר כך הגיעו ההערות על האוכל שלי: המרק תפל, הקציצות יבשות, הדייסה דביקה מדי. ניסיתי להכין אחרת, אבל תמיד מצא מה להעיר.
פעם הדלקתי מוזיקה אני אוהבת לשמוע את שירי אריק איינשטיין בזמן שאני מבשלת. יובל נכנס למטבח וציווה: “תכבדי את עצמך, את שומעת זבל”. כיביתי. שתקתי.
ואז בא הפיצוץ הראשון.
חזר הביתה עייף, שאלתי “קרה משהו?”. התפרץ, “אל תתערבי לי בחיים!” תפס את השלט, זרק אותו על הקיר. התפוצץ לרסיסים.
עמדתי שם, המומה. זה היה כאילו אדם אחר לגמרי עמד מולי. לא החבר השקט מהפארק אלא מישהו זר, עצבני.
התנצל אחר כך: “היו לי בעיות בעבודה”. האמנתי לו. קורה, הרי כל אחד לפעמים נשבר.
אבל אז הכול השתנה.
התחלתי ללכת על ביצים. פחדתי לטעות, דיברתי בשקט, התרחקתי. השתדלתי לבשל כמו שהוא אוהב; לנקות, לראות רק ערוצים שהוא רוצה. כל הזמן שמעתי שאני לא בסדר שהטעם שלי גרוע, שאני לא מבינה כלום. התחלתי להאמין לו. אולי באמת אני בעייתית?
הפסקתי לדבר. הפסקתי להיות נוכחת. רק להשתדל להיות שקטה, זעירה, בלתי מורגשת.
הטעות הכי גדולה שלי האמנתי שמבוגרים צריכים לדעת לפתור, צריכים להסתדר. חשבתי שאם אתן לו זמן, אם אהיה קלה, הכל יסתדר.
אבל זה רק החמיר.
ככל ששתקתי יותר, כך הוא צעק יותר. ככל שהתאמצתי, הוא רק בז לי יותר.
ולמה נשארתי?
לא כי אהבתי. האהבה נעלמה, אם בכלל הייתה.
נשארתי כי עזבתי את אלומה. למה לחזור, עם מזוודה ביד ותירוצים? הרגשתי בושה. כאילו בגיל כזה אני אמורה לדעת להתמודד ומה יצא? שוב נפלתי בפח.
חשבתי גם על אלומה וגלעד סוף סוף יש להם שקט, אולי מתכננים ילדים. כל כך רציתי להיות סבתא. ואם אחזור, שוב אפריע, אהיה נטל.
לכן שכנעתי את עצמי: עוד קצת, אולי זה יעבור. צריך רק לנסות יותר, להיות נוחה יותר.
אבל כל יום בפנים הייתי נכנסת לתוך עצמי עוד קצת. קטנה, דוממת, שקופה.
הקש ששבר את גב הגמל היה… שקע חשמל.
נשמע מגוחך, נכון?
השקע במסדרון הפסיק לעבוד. אמרתי לו בוא נזמין חשמלאי, או תנסה לבדוק.
הוא התחיל להתעצבן: “מה עשית? למה את תמיד דוחפת את האף?”
ניסה לתקן, פירק, קילל. כשלא הצליח, השליך מברג בקול רעם אל הרצפה. אחר כך ברגים עפו לכל הכיוונים במסדרון.
הוא צעק עליי, על השקע, על העולם.
עמדתי והבנתי זה רק יחמיר. זה לא ישתפר. הוא לא ישתנה. ואני… כבר כמעט לא קיימת.
לא צעקתי חזרה, לא הסברתי. פשוט החלטתי, בשקט מוחלט.
בבוקר שבת, כשיובל יצא למקווה. כמו תמיד, עם הסל הכחול שלו, הבטיח שיחזור בערב. הנהנתי ואיחלתי לו שבת שלום.
עם טריקת הדלת נפלו כל המסכות.
אספתי בגדים, תעודות, תיק איפור, רק דברים הכרחיים. השארתי סירים, מגבות, מצעים, ספרים, תמונות חצי שנה של חיים נפרדה לתוך תיק גב ותיק צד.
מוזר, רגע כל כך דרמטי וכל מה שמצטבר לחצי שנה, נכנס לתוך שני תיקים. כל השאר, כבר לא היה חשוב.
השארתי מפתח על השולחן עם פתק “אל תחפש. נגמר.”
סגרתי אחריי דלת.
יוצאת לרחוב, כאילו לראשונה נושמת מאז שעברתי אליו. הקלה שטפה אותי, חזקה, ראשונה מזה חודשים.
התקשרתי לאלומה. סיפרתי לה שאני חוזרת. היא לא היססה, אמרה בשקט: “בואי, אמא. אנחנו מחכים”.
כשהגעתי, גלעד הושיט לי כוס תה, אלומה חיבקה חזק. בכיתי, באמת בכיתי פעם ראשונה מאז הכל התחיל. והיא ליטפה לי את הראש, כמו כשהייתי קטנה.
סיפרתי להם הכל. הם הקשיבו בלי לשפוט.
בסוף אלומה אמרה: “אמא, מעולם לא הפרעת לנו. זה הבית שלך, תמיד”.
יובל התקשר. המון פעמים. שלח הודעות קודם כועסות, אחר כך מתחננות. נשבע שישתנה. ביקש שאחזור.
לא עניתי. בסוף חסמתי אותו.
עברו חודשים. אני גרה שוב עם אלומה וגלעד, עובדת, פוגשת חברות, הולכת לבריכה בערבים.
חיים רגילים. שלווים.
הבנתי: הבעיה לא הייתה רק אצלו. בעיקר אצלי שניסיתי יותר מדי לרצות. האמנתי שצריך להתפשר, שעדיף זוגיות גרועה על בדידות, שאסור לדרוש.
אבל זה לא נכון.
הגיל לא מבטל את הזכות לכבוד, לשקט, לאהבה. ולא שולל את הזכות ללכת כשרע לך.
אני לא מצטערת שהלכתי. מצטערת שלא עשיתי זאת מוקדם יותר.
עכשיו אני שוב שומעת מוזיקה שאני אוהבת, מבשלת איך שבא לי, קונה את הלחם שמתחשק לי, משוחחת חופשי עם חברות בלי לפחד, בלי להתנצל.
וזה אושר. פשוט. יקר.
אם הסיפור שלי נשמע מוכר אל תפחדו ללכת.
הגיל לא גוזר עלינו לחיות בפחד.
הבדידות עדיפה פי אלף על חיים בפחד.
