בגידה עטופה בכסות של חברות
החורף בתל אביב השנה כנראה קיבל על עצמו משימה להוכיח שהוא לא פחות מרוסיה והוא עשה זאת בגדול: הגשם הפך את העיר למשהו שבין ספיישל חורף ביפו לארץ הפלאות. שמיים אפורים, שלוליות בכל קרן רחוב, ורוח שמזיזה עציצים במרפסת באופן מכעיס-חינני. בין טיפות הגשם, האוויר היה צלול, פריך כמו קרקר סטייל שוק הכרמל.
בדירה של הדס ונעם ברחוב אלנבי, לעומת זאת, שררה אווירה שונה לחלוטין חמימות וטוּב. מחוץ לחלון השתולל חורף עולץ, אבל מאחורי זכוכית (עם איטום של תל אביב ככה-ככה, אבל העיקר הכוונה), היה נעים ומלטף. על המנורה פיזרה תאורה רכה ששיוותה לסלון מראה של בית קפה אינטימי ביום גשום.
השניים התמקמו על הספה, עטופים בפוך מגולגל מהמחסן (‘רק לימים של מזג אוויר כזה’), וצפו בעוד קומדיה קלילה שמצחיקה בלי להטריד את התאים האפורים. הדס עקבה אחרי הסרט וריחפה מדי פעם במחשבותיה. נעם היה איתה, אבל עיניו התרוצצו מדי פעם לחלון, מוקסם מהגשם כמישהו שלא ראה מעולם מבול בדצמבר.
אבל אז קטע פתאום את היופי הרגעי צלצול מהטלפון של נעם. הוא נאנח, עושה רושם שממש לא מתחשק לו לזוז. הטלפון שוב צלצל, כנראה הטבע מזהה חוסר מוטיבציה.
לא יאמן, שחר שוב מתקשר, אמר בקול, ושידר להדס ספק יאוש, ספק הומור שחור של זוגות.
הדס בקושי הסיטה מבט מהמסך:
בטח שוב הוא רוצה שנבוא אליו למושב, העירה. הרי קנה משק חלומות ליד פתח תקווה וחושב שזה מקום עלייה לרגל עכשיו. אתה תגיד לו לא בפעם העשירית והוא יצחק.
נעם ענה לשיחה, בקול מלא חיים למראית עין:
שחר, מה קורה?
נעםם! נו, איפה אתה? אני מחמם על האש בפאטיו, הבאתי פיצה טוניסאית, כולם מגיעים אחי, מספיק לחמם תספה! בואו עם הדס, נעשה שמח!
נעם היסס והעיף מבט שואל להדס, שבתגובה הניעה קלות את הראש לשלילה. בלי מילה הבהירה: אין לי כוח לאקשן הזה הערב.
אמת? הדס נסעה לאמא שלה בהרצליה, איזה יומיים. לא מרשה לי להשתכר בלעדיה, אתה יודע נשב פעם אחרת, מבטיח!
וואלה? איזה נסיעה ספונטנית. טוב, ברגע שהיא חוזרת אתה כבר כאן.
בכיף, נדבר.
הוא הניח את הנייד ונאנח הצלחתי להתחמק! מלמל בפשטות, למה הוא חושב שתמיד בא לי לראות איך כולם מתפרקים כל שבוע? עדיף פי מיליון ערב שקט עם אשתי וסרט מעפן.
מיד עטף אותה. ברקע המשיך הגשם לתופף, הסרט רץ, והכל חזר לשלווה. הדס נשענה אליו, מתכרבלת, והרגישה את הלב נמס. כלום לא צריך חוץ מהבית, חום ו תה מי נענע.
בוא פשוט נראה סרט ונתנמנם. היום שמרני בסבבה, אמרה ברוך.
אני איתך, חייך, מחבק.
ואז טלפון. ניחשתם נכון: שוב שחר.
נעם שלף את הנייד, פנים חמוצות:
נו שחר, עוד פעם?
נעם, תקשיב, אני במועדון קלאב דיזינגוף, ורואה פה מישהי פאקינג הדס! יושבת עם איזה גבר ומתחילה איתו, שותה כאילו אין מחר נשבעת לך! היא אמרה לך שהיא אצל אמא? תבדוק לה טוב בתיק, אחשלי.
נעם קפא, מביט בהדס ומנסה לעכל. אתה בטוח שזה היא? שואל.
מאה אחוז. רוצה לדבר איתה? הנה, שנייה.
רעש של מוזיקה, וקול נשי שנשמע בדיוק כמו הדס:
נעם, נשמה, די! תן לי להנות! נמאס לי מהשגרה המשעממת שלך צא מזה!
הדס עפה לספה, מתעוררת באמצע חלום רע:
מה זה השטויות האלו?! מי זו בכלל? ומה היא יודעת עליך?
שוב הקול בצד השני, חצוף:
לא נמאס וַתִּשְׁאַל? אני אעשה מה שאני רוצה! ואפילו אתה לא תעצור אותי.
נעם עצר, לחץ ניתוק ופשוט השליך את הטלפון לפינה. אם היית לא ליד אולי הייתי מאמין, חשב, משתומם.
הדס, עדיין המומה:
איזה קרקס! מישהו ממש השקיע בלהרוס לנו ערב שליו.
נעם ניסה להוריד הילוך:
חכי, אני אשיג את הסרטונים מהמקום, אין מצב שאת היית שם. מישהו מארגן פה תרגיל מלוכלך.
מחר נדע מי זו ואיך ידעה מה לענות, הבטיחה.
נעם החזיק לה את היד, מבט נחוש שמסמן שום קנוניה לא מפרקת אותנו.
******************
בבוקר, הדס במטבח, עם תה ירוק ולפני מיילים. פתאום צלצול שחר.
הדס, דיברת עם נעם מאז אתמול?
היא מחליטה ללשחק אותה כדי לחלץ את האמת:
דיברתי, ברור. מה אתה רוצה?
אני פשוט אומר הוא לא מעריך אותך! מגיע לך מישהו כמוני, שאוהב אותך באמת
הדס מגלגת עיניים:
שחר, אולי תפסיק? לא הייתי אתמול במועדון, והמצאת הכל כי פשוט כי! נמאס לי. אני יודעת שארגנת בחורה שתדבר בקולי, שתשבור בינינו. הכל ברור עכשיו.
ברגע של שתיקה, ואז משחררת ממנו הודאה:
כן, ארגנתי! כי אני אוהב אותך, ורציתי שתראי מי באמת אכפת לו ממך!
הדס כמעט התפוצצה, אבל הצליחה להישאר רגועה:
גם אם היית האיש האחרון עלי אדמות, לא הייתי בוחרת בך. תתרחק מאיתנו, תחסוך דמעות.
אבל אני בקע קול שבור, אבל הדס לא התרככה:
סיימנו. שלום ולא להתראות, אל תתקשר לא לנעם ולא אליי. טרקה.
הביטה החוצה. הגשם המשיך, כאילו לא קרה כלום.
נעם נכנס לדירה הדס עדכנה אותו בקיצור, לא סיפור של אלף לילה ולילה:
נעם, הכל גלוי הוא סידר תעלול, תכנן לפרק אותנו כדי לזכות בי. מי היה מאמין?
אז זהו, חבר אמת. חבל על הפסקול הדרמטי מזל שברור לנו למי אפשר להאמין ומי ראוי לפיצה נוספת, נעם ליטף לה את היד, התחזקו בידיעה שהם צוות מנצח.
האמת? זה מבורך. סוף לסיבובי שישי אצל שחר, סוף לצורך להעמיד פנים, הדס חייכה בגיחוך.
לגמרי. סוף-סוף אפשר פשוט להביא חמין ולצפות בסיינפלד ברוגע.
הם התכרבלו מתחת לפוך, הגשם תופף, היה חם, היה בטוח. הסדרה בסלון, תה נענע, בלי אף אחד שידחף אגנדות וסיפורים.
***********************
שחר, לעומתם, ישב מול כוס תה עגומה שעמדה (באופן סמלי לחלוטין) בלב מדוכא ומשועמם. חזר שוב ושוב בראשו לערב שכשל, לתוכנית שנכשלה מנסה לשכנע עצמו שמגיע לו יותר, אבל בעיקר מרגיש כישלון והפסד.
הוא קם, קרע את הפתק המפוקפק עם ההוראות למבצע הפלילי מול הדס המזויפת, זורק לאשפה ונשאר עם התחושה ששוב כולם נגדו.
הסתכל מחוץ לחלון כל העולם מוצף גשם, ואצלו בפנים סערה אחרת. במקום להוריד את הראש או להודות במגוחכות, כמנהגו חשב לעצמו:
הם ימשיכו בעולם הממתקי שלהם, אבל יום אחד הדס תראה מי אני באמת…
כן, בטח. עד אז, תמשיך לאכול עוגיות, שחר, ותחכה שהמציאות תתאים לחלומות.
ולבינתיים, אצל הדס ונעם הכל הסתדר. הגשם נותן את הביט שלו, והחיים חוזרים למסלול: קצת שוקו, קצת חום, הרבה אהבה, ורחוק מהצגות מיותרות.
