באותו היום בעלי חזר הביתה מוקדם מהרגיל, התיישב על הספה והתחיל לבכות כמו ילד. כשגיליתי את הסיבה – נדהמתי.

נמרוד ואני הכרנו כשהיינו בני עשרים ושבע. באותה תקופה נמרוד כבר סיים תואר ראשון במצטיינים והתכונן לפרזנטציה הסופית. היו לו הישגים מרשימים בלימודים. בנוסף, כבר הצליח עד אז לעבוד, לחסוך ולקנות דירה עם שני חדרים וחנייה. אחרי סיום התואר תכנן לרכוש רכב. שנה לאחר מכן התחתנו. שנה וחצי אחרי החתונה נולדה לנו בת. כשהיינו בני שלושים, הבת שלנו כבר הייתה בת חודשיים. כשיום ההולדת של נמרוד התקרב, הצעתי שנעשה ארוחה במסעדה יחד עם ההורים שלו. אבל הוא סירב. הוא אמר שהוא רוצה לחגוג את יום הולדתו רק עם “הנשים שלו” אני והקטנה.
וכך באמת עשינו. ביום למחרת, אחרי העבודה, נסע להוריו. אבל חזר מהר מאוד. התיישב על הספה ודמעות זלגו מעיניו. נדהמתי גבר עצמאי, אבא, בוכה ככה פתאום. ניסיתי להרגיע אותו ולעודד. ואז הוא השתחרר וסיפר לי: בילדותו הוריו היו מכים אותו גם על שטויות קטנות כמו משחק בכדור, לכלוך בבגדים או כתם במחברת. גם אבא וגם אמא.
“כשהתבגרתי, הם הפסיקו להרים יד, אבל אף פעם לא אמרו מילה טובה. סיימתי תיכון טכנולוגי בהצטיינות.”
“נו, זה רק תיכון. אתה ממשיך לאוניברסיטה.” וכך עשה, גם כשלא ממש היה זקוק לתואר.
קנה דירה.
“מה זה, חמישים מטרים?” בזלזול. למרות שהם גרים בבית של שלושים מטרים. התחתן “היא רזה ונמוכה, בטח לא תצליח ללדת.”
הפכנו למשפחה.
“מי יודע של מי הילדה הזו? אין בה משהו שלנו!”
ולבסוף, נמרוד ספג מהם סצנה קשה כשהם כעסו שלא ערך מסיבה ליום הנישואין שלהם.
“בן כפוי טובה!”
כך פסקו. ואז נמרוד שאל אותי: “האם אני כל כך אדם רע, שהם לא אוהבים אותי?”
עניתי לו שיש הורים שלא מסוגלים לאהוב, ולצערו הוא נולד למשפחה כזו. אבל עכשיו יש לו אותי ואת בתנו. אנחנו אוהבות אותו מאוד כי הוא הכי טוב בעולם.
אמרתי: “אתה שם לב איך הבת שלך קורנת ושמחה כשאתה חוזר הביתה מהעבודה?” נמרוד, שזכר את הברק בעיניים שלה כשהיא רואה את אבא, נרגע. ואז גם חייך מעצמו.
החיים לימדו אותנו שלפעמים האהבה לא מתקבלת מהמקום שמצפים אליו, אבל אפשר לבנות בית חם ואוהב ולתקן את הלבבות בעזרת חיבוק, מילים טובות ונאמנות.