״אתה נטל, לא אשה״, קולקת החמות שלי לפני כל המשפחה בזמן שאני מעבירה תה, ללא ידיעה שהן אני ששילמתי את חובותיה.
״שירה, בני, תני לי את סלט המנהיגים״, קראה סבתא רות בקול רך אך מלא סמכות, כמו שמישהו חוזר ממלחמה וניצח צבא שלם. בקול שלה יש נימה של בקשה, אך בפועל היא פקודה שאף אחד לא מעז להתנגד לה.
מיכאל, בעלי, קופץ מיד מהכיסא, מושך אותו בחוזקה כך שרגליו משחזרות על הריצפה. הוא מתמקם סביב השולחן, חוסם את פני האורחים כאילו הוא הילד המסור שבא להגן על המשפחה. אני מזזה מעט את הישיבה, מנסה להתעמק בכוס מיץ תפוזים, בעוד במרחק אני צופה במצב בעיניים קרות של אירוניה שלמדתי לשמור בפנים.
הסצנה הזאת חוזרת על עצמה בכל אירוע משפחתי במשך השנה שהולכת. אותו טקס: מיכאל גיבור, מציל, תורן המשפחה. ואני האישה שעומדת בצד, משמשת רק כמפזרת משקאות, מחייכת לבדיחות שאינן מצחיקות, ושותקת כשזה נדרש.
רבת האבות רות לוקחת את קערת הסלט מידיו של בנה בגאווה כאילו קיבלה פרס אחרי משא ומתן ארוך וקשה. היא מניחה את המנה במרכז השולחן כמו מלכה שמכתיבה את עצמה.
״איש אמיתי, תורן המשפחה!״ היא מודיעה בקול רם, מביטה סביב בכל הקרובים. ״לא כמו אחרים שמדברים רק על רומנטיקה. הכל על כתפיו, הוא נושא את כל הנטל.״
אני מתרימה את המפית על ברכיי כדי להסתיר את ההבעה. ״הכתפיים שלו״ משמעותו הכסף שלי אותו כסף שהשתמשתי בו בסתר כדי להציל את העסק הכושל של סבתא. מאה ועשרים אלף שקל סכום שעדיין גורם למיכאל לרעוד כשאנחנו מעבירים את ההחזר האחרון.
״תנו להם לחשוב שזה אני״, הוא אומר. ם״זה יהיה יותר קל לאמא לקבל זאת. היא יודעת איך היא רואה נשים שמספקות את המשפחה.״
אני מבינה ומסכימה. מה ההבדל מי יקבל את ההודיות אם המשפחה נצלת מהשפלה ומהצלבים? אז חשבתי שלא משנה.
״אורית, למה את קפואה?״ קולה של חמותי שובר אותי מהמחשבה. ם״הדוד יונתן ריקן, תכניסי לו קצת בשר.״
אני לוקחת בשקט את צלחתו. דוד יונתן מחייך בחוסר נוחות, אבל אף אחד לא מעז להתווכח עם רות.
בזמן שאני מגישה את המנה החמה, היא ממשיכה במונולוג שנראה שנועד לכולם, אך נמשך אליי.
״הסתכלו על הצעירים! מיכאל שלי עובד ללא הפסק, כמו סנאי במרתף. ולמה? כדי שיש לשולחן של הבית תהיה שגשוג, כדי שהאישה לא תחסור.״ היא נחשת, מוכנסת את המילים במוחות האורחים.
״ומה התגמול? איפה התמיכה? כשהייתה בחורה בגילי, עבדתי, ניהלתי בית והייתי עם הילדים. ועכשיו? הם יושבים על כתפי הגברים ולא נותנים דבר בחזרה.״
אני מניחה את הצלחת לפני דוד יונתן, ידיי רועדות במקצת, אך אני מחייכת במאמץ. מיכאל פוגש בעיני, משהו כמו התנצלות מרחפת בעיניים, אך הוא נשאר שקט. כמו תמיד.
הערב ממשיך בדרך המוכרת. שבחים למיכאל משולבים ברמזים כלפי אלי בתחפושת של חוכמת החיים. אני מרגישה כמו תערוכה תחת זכוכית שכל המבקרים בוחנים ושופטים.
כאשר מגיעים לקינוח, אני הולכת למטבח לקחת את העוגה, ומיכאל עוקב אחריי.
״לינה, אל תתעצבי״, הוא לוחש, סוגר את הדלת. ם״אמא רק היא כל כך שמחה בשבילי, על זה שהצלת אותה.״
״אני לא מתעצבת, מיכאל. אני מבינה הכל.״
אבל אינני מבינה יותר. המשחק של האישה הצנועה לצד גיבור הנשוא מתחיל לחנוק אותי.
החברת הפיתוח שלי, שהייתה נתפסת כתחביב חמוד, מרוויחה שלוש פעמים יותר משכרו של מנהל המחלקה שלו. אני מבקשת להסתיר את ההכנסות, כדי שלא יוקרן קנאה, כדי שמיכאל ירגיש נוח. הוא מרגיש נוח, אבל אני כבר לא.
אני חוזרת לסלון עם העוגה. רות מתלוננת על המחירים לבן דוד.
״ואיך משפחה צעירה אמורה לחסוך על כל זה? אין זה אפשרי! אלא אם הבן יש מוח על כתפיו. ואם לצידו אין עוזר אלא חור תקציב, אז הכל מתפרק.״
אני מתחילה לחתוך את העוגה.
קרוב משפחה מרוחק שואל:
״רות, למה אתם לא הולכים לים השנה? מיכאל עמל כל כך.״
רות משתרלת ומביטה בי במבט חודר, כאילו ביטלתי את הטיול.
היא אומרת בקצב איטי ונחוש, שכולם שומעים:
״ים? הוא צריך לנוח מהכבד הנצחי. את נטל, לא אשה״, היא זורקת אליי בטון דרך השולחן. ם״את יודעת רק איך לשבת על כסף של אחרים.״
הסכין בידיי נעצרת. השקט נפתח רק כאשר דוד יונתן משעל לכף ידו. כל העיניים פונות אליי, מחכות לתגובה בכי, קצף, חזרה חריפה.
אני מניחה לאט את הסכין על הצלחת, מביטה ברבת האבות ומחייכת. בלי רמז של השפלה, רק חיוך קר ועמום.
״איזה חתיכה תרצי, רות? עם אגוזים או בלי?״
היא נבהלת, מהססת.
בלי לחכות לתשובה, אני חותכת לה את החתיכה הגדולה והיפה ביותר ושמה אותה לפני. ואז ממשיכה לחלק את העוגה לשאר כאילו לא קרה דבר.
הערב נגמר במהירות. האורחים מרגישים את המתח ועוזבים אחד אחרי השני. במכונית, מיכאל מפעיל שיר מוכר.
״לינה, אמא הלכה רחוק, זה קורה לכולם. את מכירה את הטון שלה״
״אני יודעת״, עונה אני בקול שקט, מביטה מהחלון אל אורות העיר החולפים. קולי נשמע זר וחסר חיות.
״היא לא מתכוונת לזה. היא רק דואגת לי, שלא אעייפה.״
״בוודאי, דאגות״, אני מנידה. לא היה בטון שלו כעס או חרטה, רק גירוד עייפות כי הוא שוב צריך לתווך בין שתי נשים.
הימים הבאים עוברים בדממה כבידה. אנחנו כמעט לא מדברים.
אני צוללת בעבודה, חותמת על חוזה חדש עם משקיעים זרים. מיכאל מתהלך בבית כצל, פגוע מהשתיקה שלי.
פתאום מצלצל הטלפון. זה רות, בטח. מיכאל משוחח איתה במטבח זמן רב, ואז נכנס לחדר שבו אני עובדת על המחשב הנייד.
״לינה, יש לי רעיון״ הוא מתחיל ברתיעה.
מוציא משקפיים, מביט בו.
״המכונית של אמא קרסנית לחלוטין. היא כמעט התאונה היום, היא אומרת שהבלמים לא פעלו.״
אני שותקת, מחכה למידע נוסף. לא לוקח זמן.
״חשבתי נוכל לקנות לה רכב חדש. לא היקר, רק אמין, כדי שלא נצטרך לדאוג.״ הוא מביט בי בתקווה, כמו בפעם הקודמת שביקש עזרה לשלם חובות.
״אנחנו?״ אני מתייחנת, סוגרת לאט את המחשב.
״כן, אנחנו. אני לא יכולה לבד, אתה יודע. יחד״
״לא, מיכאל״, אני אומרת בקול רם מספיק כדי שהמילים יצלצלו. ם״אנחנו לא יכולים.״
הוא נוקד.
״מה זאת אומרת? אמא שלי!״
״היא אמא שלך. בדיוק, אתה קונה לה רכב מהשכר שלך.״
מיכאל מביט בי כאילו דיברתי בשפה לא מוכרת. בלבול וכעס בעיניו.
״את מתלוצצת? בגלל מה שהיא אמרה? תינוק! חשבתי שאתה מעל זה!״
״אני מעל זה, מיכאל. מעל כל זה כך שלא מישהו יחפור ברגלי יותר. גם היא וגם אתה. הבנק סגור, מימון להציל את המשפחה נסגר.״
הוא תופס את הטלפון וצריך למרפסת, מצביע בתשוקה. שומעים קטעי משפטים: ם״איבד את השכל!״, ם״על שטויות!״, ם״בוא, בטח!״ אני עומדת במקום, מחכה.
כארבעים דקות אחרי, רות סוערת נכנסת בלי לדפוק, מוכנה למלחמה. מיכאל צועד אחריה כמתאר.
״מה קורה כאן?״ היא דורשת בפתיחה. ם״לינה, למה את דוחפת את בני? הוא חולה בגללך!״
אני מתהפכת אליה באיטיות.
״שלום, רות. אני לא דוחפת אף אחד, רק מסרבת לקנות לך רכב חדש.״
״מה!?״ היא מביטה במיכאל, אחר כך בי. ם״סירבת לעזור למשפחה? אחרי כל מה שהבן שלי עושה בשבילך?״
זה הרגע. הבמה מוכנה, השחקנים הראשיים במקום.
״ומה בדיוק עושה הבן שלך בשבילי?״ אני שואלת בנינוחות, מביטה בעיניים. ם״הוא לא כיסה אפילו את חוב העסק שלך של מאה ועשרים אלף שקלים לפני שנה?״
רות נוקדת בפה. מיכאל מתעלה לצבע עור.
״מה אתה מדבר? איזה חובות? מיכאל שילם הכול! הוא אמר לי בעצמו! הוא הציל אותי!״
״מיכאל?״ אני מזיזה מבט לבעלי, שמצמד לקיר. ם״מאיפה קיבלת שלוש מאות אלף שקלים? גזלת בנק? מצאת אוצר?״ הוא נותר שקט, אינו מרים עיניים.
״אומר לך מאיפה מגיעה הכסף״, אני ממשיכה בקול חזק יותר. ם״זה שלי, כל שקל. הרווח משעשוע תחביב חמוד שלך, החברה הטכנולוגית שלי. כיסיתי את הטעויות שלך, הצילתי את המשפחה משקיפות. והקבלתי תוֹקף של נטל.״
רות נשארת על האוטומן במדרחוב, המסכה של האם-גיבורה נופלת, מראה מבוכות ולבושה.
היא מביטה ממני אל הבן-גיבור, שהתגלה כשקרן.
״הסכמתי לשקר בשביל מיכאל, כדי שלא יפגע בגאוותו. חשבתי שזה נכון, אבל טעיתי.״
תופפת את תיק המחשב מהכיסא.
״ובכן, רות, הבן שלך יקנה לך רכב אם יוכל. או שתקני בעצמך. תלמדי לפתור בעיות בלי הארנק שלי.״
אני פונה לדלת, מיכאל מצטרף אלי.
״לינה חכי״
״לא״, אני חוסמת בכניסה. ם״הסתפקתי. הייתי נוחה לך יותר מידי. הגיע הזמן להיות מאושרת בשביל עצמי.״
והקפתי את הדלת מאחוריי. לא יודעת לאן הולכת, אבל בפעם הראשונה מרגישה שהדרך נכונה.
חצי שנה אחרי, אני עומדת במרכז הדירה החדשה מוארת, מרווחת, עם חלונות ענק המשקיפים על מרכז העסקים של תל אביב. אור השמש רוקד על רצפת הפרקט, האוויר ריח של צבע רך וקפה. כל פרט במרחב שלי מהספה המינימליסטית עד לציור האבסטרקטי שקניתי במכירה הראשונה שלי.
החלק האחרון של הסיפור נחתם, שכרתי חדר מלון, ולאחר שבוע השכרתי דירה. הגירושין עברו חלק מאוד. מיכאל לא מתווכח, כאילו הלב שלו נחת.
הטלפון על השולחן במטבח מצלצל. הודעה ממיכאל. הפנייה מגיעה אחת לשבוע, כמו שעון. בתחילה זעם, אחר כך תחנון, ועכשיו משהו באמצע.
״לינה, אני מבין הכל. טעיתי. אשמח אם נוכל לדבר? האמא חולה, דופקת דם, היא מאשימה אותי.״
אני משאירה את הטלפון בצד, בלי לענות. יודעת שרות איננה חולה; דוד יונתן הוא היחיד שמתקשר אחרי האירוע, מדווח על המצב.
החמות לא בוכה היא כועסת. כועסת על הבן שלא קיבל את תקוותיה, עלי שהעזתי לחשוף את המצב המשפחתי, על העולם שלא צודק לה.
הם לא קנו לה רכב. עכשיו הם גרים יחד בדירתה, והדוד יונתן מתאר שהאווירה שם אפלה. טענות מתמשכות, ריבי כסף, האשמות הדדיות. הגיבור והאם שלו מתבררים כשני אנשים עניים שלא מצליחים לדאוג לעצמם, ולא זה לזה.
הוא לא מבין את העיקר. הוא כותב שהיו רעים בלעדיי, אבל לא כי הוא מתגעגע אלי כאדם, אלא כי הוא מתגעגע לכסף שלי, לתמיכה שלי, לאותה כח בלתי נראית שהחזיקה את העולם שלהם בזמן שהם משבחים את עצמם.
בינתיים העסק שלי מתפתח. החוזה עם המשקיעים מביא לא רק כסף אלא גם הכרה במעגלים מצומצמים. שכגנתי חמש מפתחים נוספים, שכרתי לופט יוקרתי למשרד. עובדת הרבה, אבל העבודה הזאת מביאה לי שמחה, לא חיסרון.
איני מסתירה יותר את ההצלחות, איני מציגה את זה כתחביב חמוד. אני בעלת חברה מצליחה, וזה ההשגה הגדולה שלי.
שיחה נוספת מתקבלת, הפעם ממנהלי.
״אלינור איציקובנה, המשקיעים אישרו פגישה בסין בעוד שבועיים. הם רוצים לחגוג את ההשקה שם. להזמין כרטיסים?״
מביטה מהחלון אל העיר שמתחת לרגליי, אל השמיים הרחבים.
״כן, קיריל, הזמינו. שריינו לי מלון עם נוף לים. הגיע הזמן לנוח סוף סוף.״
