נועה התחתנה בגיל צעיר, אביה מצא לה חתן בדיוק ביום הולדתה ה-18. המשפחה עשירה מה עוד צריך בשביל להיות מאושרים? החתונה הייתה מפוארת, כל המושב חגג. רק הזוג הצעיר הרגיש קצת לא שייך.
אמנם נועה חיבבה את החתן, אבל למעשה בכלל לא הכירה אותו. לאחותה היה מזל פחות היא התחתנה עם גבר בן ארבעים ממושב סמוך. כולם כבר חשבו שתישאר רווקה, אבל אביה בכל זאת מצא לה חתן וגם הבטיח לה נדוניה.
הזוג הצעיר גר בבית של דוד. לא היה הרבה מקום, אבל לפחות כבר הכל היה שייך להם. אב המשפחה אמר שכשיהיו נכדים נבנה קומה נוספת.
החמות שלה לא הציקה לה, להפך עזרה לה להסתגל וללמוד את התפקיד של אישה צעירה. אבל הגיסה שלה התייחסה אליה בעוינות מוחלטת. עדינה הייתה מבוגרת יותר, אבל גרה עדיין עם ההורים. פעם גם אותה ניסו להשיא, אבל אחרי שנה החזירו את הכלה עם כל החפצים. היא הייתה לא קלה בכלל. לא רצתה לעבוד בבית, וגם לא התעניינה להמשיך את המשפחה. וכך חיה לבד עם עצמה.
לפי המנהגים הישנים, כלה נחשבת ממש בעלת הבית רק אחרי הלידה של בן ראשון. עד אז, היא צריכה להקשיב ולשתוק בצניעות. לכן כל בת שנכנסה לבית בעלה קיוותה להיכנס להריון מהר.
נועה פעלה באותה דרך. עד שנכנסה להריון, עדינה נתנה לה לעשות את העבודות הכי קשות ומלוכלכות. למרות שלא באמת היה בכך צורך היו עוזרות בבית. אבל לגיסה זה נתן הרגשה של שליטה.
כשהתברר לדוד שהוא עומד להיות אבא, הוא הלך זוהר מרוב אושר. כולם שמחו, גאים בכלתם. כבר באותו יום רכשו חומרי בניה לבניה של אגף נוסף בבית. עדינה הייתה הרוסה. היא כבר הבינה שבחיים תצטרך להצטופף בבית ההורים ולשרת אותם. אף אחד לא יתחתן איתה, אף אחד לא יבנה לה בית…
חצי שנה עברה. בוקר אחד נועה התעוררה לדפיקות חזקות בדלת. זו הייתה עדינה.
למה את שוכבת? עשית כבר הכל? בבית כן, אבל בעלי לא נותן לי לעבוד בחוץ. כן בטח, פשוט עצלנית! מה את רוצה? איך את מדברת אלי?! חושבת לפקד עלי? אני מזכירה לך עד שלא תלדי, אין לך זכות להרים ראש! אפילו לא חשבתי על זה… את לא שווה פה כלום, וגם הילד הזה שלך! הבנת?!
עדינה התחילה להתנהג כמו מטורפת. זרקה חפצים על נועה וצעקה. החם פרץ פנימה והוציא את בתו הזועמת מהבית. נועה ליטפה את הבטן ונרגעה. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר…
