על וֵרֶד במושב דיברו עוד באותו היום שהבטן שלה התחילה מבצבצת מתחת לחולצה. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה!
את בעלה, שמואל, קברו כבר לפני עשר שנים, ועכשיו היא הלכה ותפסה הריון.
“ממי זה?” לחששו הנשים ליד הברזייה.
“מי יודע! שקטה, מבוישת ותראי איך הידרדרה! הלכה והביאה על עצמה צרות.”
“הבת צריכה להתחתן, והאמא משתוללת! בושות!”
ורד לא הביטה על אף אחד. צועדת חזרה מדואר ישראל שק כבד על הגב מסתכלת ברצפה, והפה שלה סגור חזק.
אילו רק הייתה יודעת לאן הכל יתגלגל, אולי לא הייתה מסתבכת. אבל איך אפשר לא להסתבך, כשבתך נסחפת בזרם הדמעות?
ומה באמת? הכל התחיל בכלל מִשְׁלוֹמִית, בתה של ורד…
שלומית לא סתם יפהפייה, אלא ממש דוגמנית גלילית. בובה של אבא שמואל ז”ל. גם הוא היה גבר גבר, הראשון במושב. בלונדיני, עיניים כחולות. באה שלומית בדיוק ככה.
כל המושב הסתכל אחריה. והצעירה, רות, יצאה כולה על שם אמא ורד כהה, עיניים חומות, שקטה, לא בולטת.
ורד הייתה משתגעת מרוב אהבה לשתיהן. רק הן, רק למען הבנות. סחבה לבד, שתי עבודות: ביום בדואר, בערב מנקה את הלול. הכל בשבילן, בשביל האושר שלהן.
“אתן חייבות ללמוד!” אמרה להן תמיד. “לא רוצה שתותירו את החיים בלכלוך ובגב כמו שלי. צריך לעיר, לחיים!”
שלומית באמת ארזה ונסעה לתל אביב. טסה כמו כנפיים. התקבלה למכללה לניהול והתברגה שם מהר.
שלחה צילומים: פעם שותה קפה בבית קפה אופנתי, פעם בשמלה יקרה. ויש לה כבר חתן! מה, לא פחות מבנו של איזה מנהל גדול בעירייה. “אמא, הוא הבטיח לי מעיל!” כתבה נלהבת.
ורד הייתה מאושרת. ורות? היא בקושי חייכה. נשארה אחרי הבגרות במושב, הלכה לעבוד כסייעת בבית החולים המקומי. רצתה ללמוד לסיעוד, אבל הכסף לא הספיק.
הפנסיה של האב ז”ל וכל משכורותיה של ורד, הכל הלך לשלומית ול’חיי העיר’ שלה.
***
ובקיץ ההוא שלומית באה לבקר. לא כמו תמיד לא צועקת, לא לבושה לתפארת, בלי מתנות. נכנסה הביתה ונהייתה ירוקה מכאב.
יומיים לא יצאה מהחדר, ביום השלישי ורד פתחה את הדלת שלומית בוכה לתוך הכרית.
“אמא אני אבודה”
וסיפרה הכול. החתן האהוב לקח ברצינות רק את הדייט, עזב אותה והיא? חודש רביעי בבטן.
“אמא, כבר מאוחר מידי להפסיק! מה אעשה? הוא לא רוצה לדעת ממני!”
אמר, שאם אלד אפילו שקל לא יתן לי! יכאיבו אותי מהלימודים! החיים שלי נגמרו!
ורד ישבה קפואה.
“את מה, בת שלי לא שמרת על עצמך?”
“בחייך, מה זה משנה?! מה את רוצה שאעשה עכשיו?! אז אתן אותו לאימוץ? אשאיר אותו בגינה הציבורית?”
לורד כמעט נעצר הלב. מה?! נכד לאימוץ?
היא לא נרדמה בלילה ההוא. הלכה הלוך ושוב כמו רוח רפאים. לפנות בוקר ישבה על מיטת שלומית.
“יהיה בסדר,” אמרה בקול ברור. “אני אגדל אותו.”
“אמא! איך?! כל המושב יגלה! נקבור את עצמנו בבושה!”
“אף אחד לא יידע,” חתכה ורד. “נגיד… שהוא שלי.”
שלומית לא האמינה לאוזניה.
“שלך? אמא, את שומעת את עצמך? את בת ארבעים ושתיים!”
“שלי,” חזרה ורד. “אסע לדודה ברעננה, כאילו לעזור לה. שם אלד, שם אשאר קצת. את תחזרי לעיר ותסיימי את הלימודים.”
רות, שחיה מאחורי קיר דק, שמעה הכול. שוכבת, מחבקת הכרית, דמעות יורדות בלי סוף. רחמה על אמא, נגעלה מהאחות.
***
אחרי חודש אספה ורד מזוודה ונסעה. במושב דיברו קצת, ואז שכחו. חצי שנה עברה חזרה. לא לבד. עגלה וכחול בתוך שמיכה.
“הנה, רותי,” אמרה לבתה החיוורת, “תכירי. אחיך… מתי.”
המושב רעד. ורד השקטה?! איזה אלמנה?!
“מי האבא?” שוב לחששו הדודות. “אולי ראש המועצה?”
“שטויות, הוא זקן מידי. בטח העובד החדש מהמושב! הוא נראה טוב, גרוש…”
ורד לא ענתה. האשמות ריחפו, התחילו חיים קשים. מתי בכה הרבה, לא נתן לישון. ורד גמורה מעייפות.
עבודת הדוורית, הלול, ועכשיו לילות ללא שינה. רות עזרה בשקט ככל שיכלה: כיבסה, נדנדה את ‘האח’. בלב הר געש.
שלומית כתבה מהעיר: “אמא, איך אתן? מתגעגעת! אין כסף, נשרפת פה לבד, אבל אשלח בקרוב!”
כסף באמת בא אחרי שנה אלף שקלים. ומכנסיים שנראו לרות כמו טייטס של ילדה מהגן.
ורד התרוצצה. רות סביבה. החיים שלה ירדו מהפסים. בחורים הציצו, אבל ברחו. מי רוצה כלה עם ‘נדוניה’ כזו? אמא ‘משוחררת’, ‘אח’ לא חוקי…
“אמא,” אמרה רות יום אחד בגיל עשרים וחמש, “אולי נודה?”
“שתקי, ילדה שלי!” נבהלה ורד. “אי אפשר! נהרוס לשלומית את החיים! היא עכשיו נשואה. לבעל עסקים נחמד.”
שלומית באמת השתלטה על החיים. סיימה תואר, התחתנה טוב, עברה לתל אביב.
שלחה תמונות: באילת, באיסטנבול. נראית כמו דוגמנית.
על ‘האח’ אפילו לא שאלה. ורד בעצמה כתבה: “מתי עלה לכיתה א’, הביא מאיות.”
היא בתמורה שלחה צעצוע יקר, שלא היה בו שימוש במושב…
וכך חלפו השנים. עשר שמונה למתי.
גדל פלא. גבוה, עיניים כחולות… כמו שלומית. מצחיק, חרוץ. אמא (כלומר ורד) בשבילו הכול. ורות אחות בלב.
רות כבר מזמן התרגלה. עבדה אחות ראשית בבית החולים האזורי.
“ספיןסטרית”, ריכלו מאחוריה הנשים. גם היא נגמרה על עצמה. החיים רק עם אמא ועם מתי.
מתי סיים תיכון בהצטיינות.
“אמא! אני נוסע לתל אביב! אתקבל ללימודים!” הכריז.
בלב ורד התכווץ. לתל אביב… שם שלומית.
“אולי לחיפה?” ניסתה להציע.
“מה פתאום, אמא! צריך להתקדם! אתן תגלו עוד מה בן עושה! תגורו אצלי בפנטהאוז!”
ובתאריך הבחינה האחרונה, בשער הופיעה מרצדס שחורה מבריקה.
מהרכב יצאה… שלומית. ורד נחנקה. רות, שיצאה עם מטלית ליד הכניסה נשארה קפואה.
שלומית, כמעט בת ארבעים, נראתה כאילו יצאה מ’לאישה’. רזה, חליפה יוקרתית, מלאת תכשיטים.
“אמא! רותי! היי!” שרה ונישקה את ורד המומה בלחי. “ואיפה…”
הביטה במתי. הבחור עמד, מנגב ידיים במטלית היה בסדנה.
שלומית נעצרה. ננעצה בו. פתאום העיניים שלה התמלאו דמעות.
“שלום,” אמר מתי בנימוס. “את… שלומית? אחות?”
“אחות…” חזרה שלומית. “אמא, צריך לדבר.”
ישבו בבית.
“אמא יש לי הכול. בית, כסף, בעל ואין לי ילדים.”
בכתה, מרחה מסקרה על הלחיים.
“ניסינו הכל. טיפולים רופאים כלום. הבעל עצבני, נגמר לי הכוח.”
“למה הגעת, שלומית?” לחשה רות.
שלומית הרימה מבט.
“באתי… לקחת את הבן שלי.”
“נפלת על הראש?! איזה בן?!”
“אמא, אל תצעקי! הוא שלי! אני ילדתי אותו! אני אתן לו חיים! יש לי קשרים! הוא יתקבל לכל אוניברסיטה! דירה בתל אביב! הבעל מסכים! סיפרתי לו הכל!”
“סיפרת?!” נשנקה ורד. “עלינו סיפרת? איך גינ… קברו אותי במילים? איך רות…”
“מה אכפת מרות? היא תקועה פה, תישאר שם! למתי מגיע עתיד! אמא, תני לי אותו! הצלת בי את החיים אז, תודה! עכשיו תחזירי לי בן!”
“זה לא חפץ שמחזירים!” צעקה ורד. “הוא שלי! גידלתי, חינכתי, לא נרדמתי בלילות! הוא…”
ואז נכנס מתי הביתה. שמע הכל. עמד בפתח לבן כקמח.
“אמא? רותי? על מה… מה היא מדברת? איזה בן?”
“מתי! ילד, אני אמא שלך! באמת!”
הוא הסתכל עליה כמו על רוח. אחר כך עבר עם העיניים לורד.
“אמא… זה נכון?”
ורד כיסתה הפנים ודמעות הציפו אותה. ואז רות התפוצצה.
רות השקטה והסגורה, ניגשה לשלומית ונתנה לה סטירה מצלצלת לדופן החדר.
“חצופה!” צרחה רות, ובצרחה אחת השתחררו שמונה עשרה שנים, כל הבושה, כל הכאב והכעס בשביל אמא. “אמא?! איזו אמא את לו?!”
זרקת אותו כמו גור! ראית שאמא לא יכלה לצאת מהמושב, כולם לחשו עליה?! ידעת שאני… שעל הברוך שלך אני נשארתי לבד?! בלי חתן, בלי ילדים! ופתאום את באה?! לקחת?!”
“רותי, מספיק!” לחשה ורד.
“חייבים, אמא! נמאס! סבלנו מספיק!” פנתה למתי. “כן! היא אמא שלך! דחפה אותך לאמא שלי כדי שתוכל להתהדר בעיר!”
והיא הצביעה על ורד זו סבתא שלך, שטבעה את חייה בשלך ושל שלומית!”
מתי שתק. הרבה זמן. ואז ניגש לורד הבוכה, כרע לפניה וחיבק אותה.
“אמא…” לחש. “אמא יקרה.”
הרכין מבט. הביט בשלומית שעל הקיר.
“אין לי אמא בעיר,” אמר בשקט. “יש לי רק אחת. פה. ואחות.”
הרים את רות ביד.
“ואת… גברת… סעו.”
“מתי! בני!” ייללה שלומית. “אני אתן לך הכול!”
“יש לי הכול,” חתך מתי. “יש לי משפחה נפלאה. לכם כלום.”
***
שלומית נסעה עוד באותו ערב. בעלה, שצפה במחזה מהמרצדס, אפילו לא יצא.
אומרים, אחרי שנה הוא באמת עזב אותה. מצא אחת אחרת, ילדה לו ילד. ושלומית נשארה לבד, עם הכסף ועם ‘היופי’.
מתי לא נסע לתל אביב. למד בחיפה, הנדסה.
“אני, אמא, צריך לבנות לנו בית חדש פה.”
ורות… מה עם רות? באותו ערב, אחרי שצעקה, כאילו השתחררה. התעוררה. פרחה, בגיל שלושים ושמונה.
גם אותו עובד מהמושב, שפעם רכלו עליו, התחיל להסתכל עליה אחרת. גבר טוב. אלמן.
ורד הסתכלה עליהם ובכתה. הפעם מאושר. חטא היה? אולי. אבל לב של אמא מכסה הכל.
