אמא, הבאתי את עדינה, קולה של תמרה נשמע מהכניסה, וענת הרימה עיניים מהמחברת. אבוא לקחת אותה בערב, חייבת לרוץ.
הדלת נסגרה בתרועה. ענת השעינה את ראשה לאחור ושפשפה את גשר האף. כעבור רגע נכנסה אמהּ, רבקה, כשבידיה אחייניתה בת השלוש. עדינה פקחה עיניים ישנוניות.
שוב? שאלה ענת.
רבקה רק הנהנה בעייפות והורידה את הילדה לקרקע. עדינה פסעה מיד לעבר המיטה, טיפסה עליה בזריזות שגרתית, שלפה מתחתית השידה חוברת צביעה מרופטת וקופסת טושים, וסידרה את עצמה ישיבה נוחה ברגליים משולבות. כל זה נעשה מבלי לומר מילה טקס קבוע.
ענת קמה ויצאה אחרי אמה לסלון. רבקה כבר שלפה את תיק העבודה מהארון וסקרה את תכולתו.
אמא, פתחה ענת. אני בשנה האחרונה באוניברסיטה. התואר עוד שלושה חודשים. אני חייבת ללמוד, לא
תמרה צריכה עזרה, קטעה רבקה. הנישואין שלה לא צלחו, את יודעת. עכשיו היא מנסה להסתדר מחדש. את צריכה להבין.
שתסתדר, קולה של ענת גווע ללחש כדי שעדינה לא תשמע. אבל למה האחריות שלה נופלת על אחרים? זו הילדה שלה, אמא. שלה.
רבקה הרימה אליה עיניים סוף סוף.
מספיק דיבורים. אני חייבת לצאת לעבודה, אמרה וסגרה את הריצ’רץ’ של התיק. הילדה בידייך.
ענת רצתה לענות שזה לא הוגן ושיש לה מבחן מקרו-כלכלה למחרתיים ועבודת סמינריון שתקועה אבל הסתכלה בעיני אמה וידעה שזה חסר תועלת. הנהנה.
רבקה יצאה, וענת שבה לחדר. עדינה צבעה במרץ חד-קרן בסגול, לשונה מציצה משפתיה בעמל.
דודה ענת, תראי, היא הניפה את הציור בגאווה. יפה?
מקסים, עדינ’לה, ענת התמקמה לידה במיטה, דוחקת את המחברת לפינת השולחן.
היום נמשך באיטיות מתישה. צבעו, צפו יחד בסרטונים במחשב, עדינה ביקשה לאכול וענת בישלה לה פסטה, מנסה בו בזמן לקרוא מהספר הלימוד הפתוח על השולחן. הטקסט היטשטש, המילים לא נקראו. עדינה שפכה מיץ פטל על המפה. אחר כך התאייפה, התעצבנה, לא רצתה לישון וגם לא לשחק. ענת סחבה אותה על הידיים, השכיבה, מלמלה שיר ערש, עד שנרדמה עליה.
עד הערב ענת הרגישה שסחטו ממנה כל כוחותיה. הספר נשאר פתוח באותו עמוד.
תמרה הופיעה לקראת שבע. ענת פתחה את הדלת כשעדינה ישנה על ידה.
בואי, יפה שלי, תמרה אספה את הבת. יאללה, אנחנו עפות.
ויצאה. בלי “תודה”, בלי “איך הייתה”.
עמוק בליבה, ענת התעייפה מכל זה.
שבועות ארוכים נמשכה אותה השגרה: עדינה נוחתת אצלן בלי הודעה, תמרה יוצאת לעיסוקיה, ענת מנסה לשלב למידה עם גידול. למרות הכול גמרה את התואר, לא ישנה בלילות עם עבודות ותזות, כשעדינה ישנה בחדר הסמוך.
ואז פגשה תמרה את גל, והכול התהפך: פרחים, מסעדות, סיפור אהבה חדש, בתוך חודשים מעטים. ענת מצאה את עצמה עומדת בלשכת רישום, צופה בתמרה קורנת בשמלה לבנה, עם בחור רחב כתפיים שנראה מוקסם ממנה. רבקה ניגבה דמעות בגאווה, עדינה התרוצצה בשמלה ורודה. ענת מחאה כפיים עם כולם, ותהתה: אולי עכשיו תמרה תשקיע במשפחה שלה.
תוך זמן קצר נולד לתמרה בן קראו לו נועם. ענת הגיעה עם בלונים וחבילת פרחים, החזיקה את התינוק וחשה שתמרה הגיעה לאושר שחיפשה. גל היה נראה מאושר, ועדינה הכריזה בגאווה שיש לה עכשיו אח קטן.
האידיליה החזיקה מעמד שמונה חודשים.
יום אחד, באמצע יום העבודה ומול דוח רבעוני, טילפנה רבקה. קולה רועד: גל מצא מישהי אחרת, תמרה גילתה עשרות הודעות, בית מלא צעקות גירושים.
ענת לחצה את הטלפון לרקתה, חשה כל עייפות העולם נוחתת עליה. אותו תסריט, הפעם יש שני ילדים.
תמרה התקשתה מתמיד; באה עם עיניים טרוטות, השאירה את הילדים והלכה “להסדיר את הראש”, לפעמים חוזרת אחרי שעות, לעיתים רק למחרת.
ענת הרגישה שאיבדה שליטה על חייה הם נמסו אל תביעות המשפחה.
שנה עברה. ענת קיבלה קידום, אך לא הספיקה לשמוח. תמרה פגשה את אילן, התחילה הרומן הישן/חדש: פרחים, מבטים נרגשים, “הוא לגמרי שונה מכל שהיו לי”. החתונה השלישית הייתה צנועה, במסעדה עם כמה מקורבים. ענת לגמה שמפניה ומשהו פנימי רמז עכשיו רק יסתבך יותר.
בהפסקת צהריים התקשרה רבקה. ענת ישבה בבתי קפה מול משרד, דוקרת חסה בסלט וחשבה אם להספיק לסופר בערב.
ענת, קולה של רבקה היה דרוך ועייף גם יחד. יושבת?
כן, ענת הניחה את המזלג. מה קרה?
תמרה בהריון.
המסך עצר; שיחות, ריחות קפה, הפכו לרעש אחד.
תאומים, הוסיפה רבקה.
ענת בהתה בסלט. העלים נראו כמו שלולית ירוקה. ארבעה ילדים, מתוכם שלושה אבות שונים לתמרה. וכשתתפרק שוב המשפחה, מה שכבר ידוע מראש, כל החבורה הזאת שוב תיפול עליה ועל אמה.
ענת, את שומעת? רבקה דחקה.
שומעת, אמא, ענת לחצה בין אצבעות את גשר האף. תמסרי לה מזל טוב.
היא ניתקה, הביטה זמן רב במסך שכבה. כל תיאבון נגמר, כאילו מעולם לא היה.
בערב חזרה ענת מותשת וריקה. רבקה ישבה במטבח, מחזיקה כוס תה קרה. כשראתה את בתה, מיהרה לדבר, כמו חוששת שלא ייתנו לה לסיים.
ענת, מה נהיה? תאומים! עוד שניים. ארבעה ילדים. ואם שוב היא לא תסתדר, כמו תמיד? את רואה שהיא לא לוקחת אחריות, הילדים תמיד נופלים עלינו. כבר אין לי כוח, ואני לא צעירה, ויש לי בעיות בריאות, ואת עובדת. איך נסתדר?
ענת שמה את התיק על וו הדלת והביטה באמה. שערה פרוע, מעט שיבה, עיגולים שחורים תחת עיניה, אצבעות מקרקשות בכוס.
אמא, אמרה ענת. רבקה השתתקה מיד. אני רוצה לעבור לעיר אחרת.
רבקה השתנקה, מבטה נפער כמי ששמעה משהו בשפה זרה.
אין לי יותר כוח, המשיכה ענת, קול חלש. לא מצליחה לבנות לעצמי חיים, כל הזמן סוחבת את התיק של תמרה. עשיתי מספיק, הקרבתי מספיק זמן, למודים, זוגיות, קריירה. די.
רבקה ניסתה לומר משהו, אך ענת הרימה יד, עוצרת אותה.
את מוזמנת לבוא איתי. אם את רוצה להשתחרר מכל זה, נפתח דרך חדשה יחד. אם לא, אבין אבל אז אני נוסעת לבד. עייפתי מלגדל את ילדי אחותי. כן, אני אוהבת אותם. אבל הם לא הילדים שלי, לא האחריות שלי.
היא נשפה, כאילו השליכה מעל כתפה שק אבנים ישן. רבקה שתקה. הביטה בבתה מבעד לעיניה העייפות, מבטה הלך למעמקי הקיר.
ענת חיכתה עוד רגע, אחר עברה לחדרה, נשכבה על המיטה בבגדיה ובהתה בתקרה, ליבה דופק בפה. היא סוף סוף אמרה את זה בקול.
נרדמה רק בשעות הבוקר.
כשקמה, ראתה על שולחן המטבח תיקייה מוכרת. ניירות הדירה שהורישו מהסבתא. דפדפה בין הדפים, לא באמת מבינה למה אמה שלפה אותם.
נמכור, נשמע מאחור קולה של רבקה, וענת נבהלה.
רבקה עמדה בפתח הדלת, פנים עייפות אך מבט נחוש של מי שהחליטה.
שליש ניתן לתמרה, חלקה לפי החוק, המשיכה רבקה. ואת השאר נשקיע בדירה אחרת במקום חדש. לא משהו גדול, רק שיהיה לנו.
ענת לא האמינה למשמע אוזניה. רצתה לשאול שוב האם הבינה נכון. אבל מבטה של רבקה היה מלא באותה השחיקה שענת סחבה שנים רבקה פשוט הסתירה זאת טוב ממנה.
היא חיבקה את אמה חזק, עוצמת עיניים וטומנת פניה בכתפה. רבקה השיבה חיבוק, ליטפה בראשה כמו בילדות.
נצא מפה, ילדה שלי, לחשה בעדינות. מספיק.
הן השיגו קונה תוך חודשיים. מצאו דירה קטנה בעיר מרחק 400 קילומטר, בבניין ישן, לא יוקרתי. ענת סידרה מעבר מסניף החברה. לכל אורך הדרך לא אמרו כלום לתמרה.
רק כשכל החבילות היו כבר בארגזים והכרטיסים ביד, הודיעו לה. תמרה פרצה לדירה בחודש שביעי, בטן תפוחה, עיניה אדומות ומהירות.
השתגעתן?! צרחה בכניסה, לא טרחה לחלוץ נעליים. אתן עוזבות עכשיו?! כשאני באמצע הריון של תאומים?!
ענת הושיטה לה מעטפה חלקה מהדירה. תמרה קרעה את המעטפה, ספרה את השטרות ופניה התעוותו עוד.
מה אעשה עם זה?! היא זרקה את המעטפה על הרצפה, הכסף התפזר. אני צריכה עזרה, לא נדבות! מה תעשו כשיהיה קשה? אתם נטושות?
“קשה” אצלך כבר חמש שנים, תמרה, אמרה ענת. אנחנו גמרנו.
גמרתן?! אתן גמרתן?! ואני מה, בטיול? עם שני ילדים ועוד הריון?
את בחרת את המסלול הזה, תמי, ענת תיקנה בקול שקט. עכשיו התור שלנו.
תמרה שלחה מבט לאמא, בתקווה לגיבוי, אבל רבקה הסבה פנים.
אתן כבר לא משפחה בשבילי, לחשה תמרה, מלקטת שטרות בידיים רועדות. שתיכן.
הדלת נסגרה מאחוריה; ענת ורבקה החליפו מבטים. אישהן לא דיברה מילה. ענת תפסה את התיק, רבקה את המזוודה, ויחד סגרו את הדלת לְנֵצַח.
הרכבת יצאה בעוד שעה. ענת ישבה לצד החלון, מביטה איך הרציף נעלם, איך עמודי הרחוב, מחסנים ובניינים משעממים מתחלפים. רבקה נרדמה על כתפה, תשושה מהכל.
העיר הלכה ואבדה, נושאת עמה ויכוחים, כעסים, צורך תמידי לפצות ואחריות שחנקה. ענת נשענה אחורה ונשמה עמוק, לראשונה זה שנותיה. העתיד היה פתוח ומסתורי.
וכשהרכבת הלאה חמקה, ענת עצמה עיניים באומץ, מבינה לפעם ראשונה בחייה שלפעמים, כדי להיות למשפחה אמיתית, צריך לבחור גם את שאליה לא משתייכים. רק כך מוצאים שלווה ודרך חדשה.
