אתן כבר לא המשפחה שלי – אמא, הבאתי את סוניה, – קולה של תמרה נשמע מהכניסה, ונינה הרימה מבט מהמחברת. – אאסוף אותה בערב, חייבת לרוץ. הדלת נסגרה. נינה נשענה לאחור על הכיסא ושפשפה את גשר האף. אחרי דקה נכנסה האם לחדר, נושאת על ידיה את האחיינית. סוניה בת השלוש פקחה עיניים בעייפות. – שוב? – שאלה נינה. ולנטינה רק הנהנה, מניחה את הילדה על הרצפה. סוניה רצה היישר אל המיטה, טיפסה עליה בזריזות, שלפה מהשידה חוברת צביעה מרופטת וקופסת עפרונות והתמקמה בנוחות, רגליה מקופלות תחתיה. הכול בשתיקה הרגילה, כמו טקס מוכר. נינה קמה ויצאה אל הסלון בעקבות אמא. ולנטינה כבר בדקה את תכולת תיק העבודה שלה. – אמא, – התחילה נינה, – אני בסוף התואר, נשארו שלושה חודשים עד הדיפלומה. אני צריכה ללמוד, לא… – צריך לעזור לתמרה, – קטע אותה ולנטינה. – היה לה נישואים כושלים, את יודעת. עכשיו היא מנסה להסתדר. את חייבת להבין. – שתסתדר עם מה שבא לה! – נינה לא הצליחה להתאפק, לחשה בכעס כדי שסוניה לא תשמע. – אבל למה היא מעבירה את כל האחריות לאחרים? זו הילדה שלה, אמא. שלה! ולנטינה הרימה מבט. – מספיק עם ההרצאות! אני צריכה לצאת, – אמרה וסגרה את הרוכסן. – הילדה אצלך. נינה רצתה להתווכח. להגיד שזה לא הוגן, שיש לה מבחן מקרואקונומיה מחרתיים והעבודה לא כתובה. אך מבע אמה הבהיר שאין טעם. היא רק הנהנה. ולנטינה יצאה, ונינה חזרה לחדר. סוניה צבעה במרץ חד קרן בסגול, ומרוב ריכוז הוציאה קצה לשון. – דודה נינה, תראי, – הרימה את הציור בגאווה. – יפה? – מקסים, סוניה, – נינה התיישבה לידה, דוחה את המחברת הצידה. היום נמרח. הן ציירו, ראו סדרה, נינה בישלה פסטה לסוניה וניסתה תוך כדי לקרוא בספר פתוח על השיש. האותיות התערבבו מולה. סוניה שפכה קומפוט, אחר כך בכתה, לא רצתה לישון, גם לא יכלה לשחק. נינה הרימה אותה, הרגיעה, זמזמה עד שנרדמה על כתפה. בערב נינה כבר הייתה סחוטה. הספר נשאר פתוח, אותו עמוד. תמרה הופיעה בשבע. נינה פגשה אותה עם סוניה המפוהקת בידיים. – בואי, מותק, – תמרה לקחה את הילדה. – אנחנו טסות. ויצאה. בלי “תודה”. בלי “איך היא התנהגה”. נינה הייתה מותשת מכל זה. שני חודשים המשיכו בדיוק כך: סוניה הופיעה ללא התראה, תמרה נעלמה, נינה איזנה בין לימודים לבייביסיטר. בסוף סיימה דיפלומה, אחרי לילות ללא שינה, בזמן שהאחיינית ישנה בחדר השני. אחר כך תמרה הכירה את איגור. רומן, חתונה שלישית, נינה עמדה ברבנות וראתה את אחותה בשמלה לבנה ולצדה הגבר החדש. ולנטינה בכתה מהתרגשות, סוניה התרוצצה בשמלה ורודה, ונינה מחאה כפיים עם כולם, מקווה שאולי עכשיו תמרה תתפנה למשפחתה. לא עבר זמן ונולד לתמרה בן – קוסטיה. נינה באה לבית החולים עם בלונים וכריכה כחולה. נדמה היה שתמרה סוף סוף מצאה אושר, איגור נראה כמו אבא גאה, סוניה התרברבה שיש לה אח קטן. ידידליה החזיקה שמונה חודשים. שיחת טלפון מהאם תפסה את נינה בעבודה, באמצע דוח רבעוני. ולנטינה דיברה מבולבל. לאיגור יש מאהבת, תמרה מצאה הודעות, סקנדל, גירושים. נינה ישבה במשרד, לוחצת את הטלפון לרקה. אותו סיפור חוזר, רק שעכשיו יש שני ילדים. תמרה התמודדה גרוע עוד יותר – באה לאמא, עזבה את הילדים, “להירגע”. חזרה אחרי כמה שעות, לפעמים יום שלם. נינה הרגישה שהחיים שלה כבר לא שייכים לה. עבר עוד שנה. נינה קיבלה קידום אבל לא הספיקה לשמוח. תמרה הכירה את אנדריי, שוב פרחים, מסעדות, סיפורים נלהבים “הוא לא כמו הקודמים”. חתונה שלישית, מצומצמת. נינה שתתה שמפניה ותהתה מתי זה יחמיר. ולנטינה התקשרה בהפסקת הצהריים. נינה ישבה בבית קפה מול המשרד, עוקצת בסלט חושבת שצריך לקנות מצרכים. – נינה, – קול האם היה מהוסס, נרגש. – את יושבת? – כן, – נינה הניחה מזלג. – מה קרה? – תמרה בהריון. הפסקה השתררה, מתערבבת עם ריח הקפה והמולת הסועדים. – תאומים, – הוסיפה ולנטינה. נינה בהתה בסלט. עלי הרוקולה היטשטשו לעיסה ירוקה. ארבעה ילדים. תמרה עומדת להיות אמא לארבעה – משלושה גברים שונים. ועוד נישואין בטח יתפרקו, כי למה לא, ושוב כל הילדים אצלה ואצל אמא. – נינה, את שומעת? – קול האם היה דחוף. – הלו? – שומעת, אמא, – נינה שפשפה את גשר האף. – תאחלי לתמרה בשמי. היא ניתקה לפני שלולנטינה הספיקה להגיב. ישבה, בוהה במסך הטלפון שכבה. התיאבון נעלם כאילו לא היה. נינה חזרה הביתה שמונה בערב, גמורה. ולנטינה ישבה במטבח, כוס תה קרה בידיה, ומיד פרצה במונולוג קצר נשימה: – נינה, שברתי את הראש, איך אפשר, תאומים, זה כבר ארבעה, ואם לא יסתדר לה שוב? את רואה מה קורה לה. הגברים תמיד לפני הילדים, ואיך נסתדר? אני לא צעירה, יש לי לחץ דם, ואת עובדת, איך נעמוד בזה? נינה תלתה את התיק, עברה אל השולחן אך לא התיישבה. עמדה והתבוננה באמה מלמעלה – שער פרוע עם שיבה, עיגולים כהים מתחת לעיניים, אצבעות עצבניות מוחזקות בכוס. – אמא, – אמרה נינה, ולנטינה השתתקה. – אני רוצה לעבור לעיר אחרת. ולנטינה קפאה. הביטה בביתה פעורת עיניים כאילו דיברה סינית. – אני לא יכולה יותר, – המשיכה נינה בעייפות. – לא מסוגלת להתנהל כל הזמן לפי הבעיות של תמרה. עשיתי מספיק, אמא. הקרבתי את כל מה שיכולתי – זמן, לימודים, זוגיות, קריירה. זהו. ולנטינה ניסתה להגיב, אך נינה הרימה יד ועצרה אותה. – את יכולה לבוא איתי. אם את רוצה להתחיל מחדש, נלך יחד. ואם לא, אני אבין – אבל אז אני אעבור לבד. נמאס לי לגדל את הילדים של תמרה, אמא. כן, הם האחיינים שלי ואני אוהבת אותם. אבל אלה לא הילדים שלי. לא האחריות שלי. היא נשפה, מרגישה איך היא מורידה מהכתפיים שק של אבנים. ולנטינה שתקה, מבטה הלך אל נקודה בקיר מאחורי נינה, ובלתי אפשרי היה להבין מה היא חושבת. נינה חיכתה עוד רגע, הלכה לחדרה, נשכבה בבגדים והביטה בתקרה. הלב פעם חזק, ידיה הזיעו. היא אמרה את זה. סוף סוף אמרה בקול את מה שחשבה חודשים. נרדמה רק בבוקר. כשקמה מצאה על השולחן במטבח תיקיית מסמכים. היא זיהתה – המסמכים של הדירה שקיבלו מהסבתא שלהן, אז, כשהייתה נערה. היא דפדפה, לא מבינה למה אמא הוציאה אותה. – נמכור, – נשמע בקול מהדלת. נינה נבהלה. ולנטינה עמדה מולה, חיוורת אחרי לילה ללא שינה, אך עקשנית וממוקדת, כמו שמישהו שמקבל החלטה סופית. – שליש לתמרה, כהגדרות החוק, – המשיכה, – בשאר נרכוש משהו בעיר אחרת. לא צריך הרבה. נינה בהתה באמה לא מאמינה. רצתה לבדוק, לוודא שהבינה נכון. אבל ולנטינה פגשה את מבטה, ובשתיהן אותה עייפות שלא עזבה אותן שנים. ולנטינה הסתירה אותה טוב יותר, או שנינה פשוט לא רצתה לראות. היא חיבקה את אמא חזק, עוצמת עיניים, טומנת פניה בכתפה. ולנטינה החזירה חיבוק, ליטפה את שיערה כמו בילדות. – נעזוב, ילדה שלי, – לחשה. – זה מספיק. הכול קרה תוך חודשיים – מצאו קונה, דירה קטנה בעיר ארבע מאות קילומטר, נינה סידרה העברה לעבודה חדשה. אפילו לא סיפרו לתמרה עד היום האחרון. הודיעו כשהכול ארוז, כרטיסים ברכבת בתיק. תמרה באה אחרי חצי שעה, בהריון מתקדם, בטן עגלגלה, פניה מעוותות מזעם. – מה אתן עושות? – צעקה בפתח. – עוזבות אותי? עכשיו? כשאני עוד רגע יולדת תאומים? נינה הושיטה לה מעטפה עם הכסף, חלקה ממכירת הדירה. תמרה חטפה את המעטפה, הציצה פנימה, והפנים שלה התעוותו עוד יותר. – ומה אני אעשה עם זה?! – זרקה את המעטפה לרצפה, השטרות התפזרו. – אני צריכה עזרה, לא נדבות! אני עוברת תקופה קשה, אתן לא מבינות? – תקופה קשה זו כבר חמש שנים אצלך, תמרה, – אמרה נינה. – נמאס לנו. – “נמאס”? – תמרה הייתה בהלם. – נמאס לכן? ומה איתי? אני נחה, לדעתכן? עם שני ילדים ועוד הריון שלישי? – את בחרת את המסלול הזה, תמרה, – נינה תיקנה – עכשיו תורנו. תמרה הביטה באמא, חיפשה תמיכה – ולנטינה הסיטה מבט, מתעסקת ברוכסן. – אתן כבר לא המשפחה שלי, – סיננה תמרה, הרימה את המעטפה בידיים רועדות. – שתיכן. היא טרקה את הדלת, ונינה ולנטינה הסתכלו זו על זו. אף אחת לא דיברה. נינה הרימה את התיק, ולנטינה אספה את המזוודה. הן יצאו, נעלו את הדלת בפעם האחרונה, ירדו למטה. הרכבת יצאה תוך שעה. נינה ישבה ליד החלון, מביטה איך הרציף מתרחק, עמודי תאורה, בניינים אפורים חולפים. ולנטינה נרדמה, ראשה על כתף נינה, מותשת מהימים האחרונים. העיר נעלמה באופק, לוקחת איתה את הריבים, הילדות של אחרים, רגשות אשמה וחובות אינסופיים. נינה נשענה לאחור, נשמה עמוק – לראשונה זה שנים. הכול לפניה – בכיוון הלא נודע. והרכבת לקחה אותן אל עתיד אחר…

Life Lessons