בקיץ הזה, אחותה האהובה של אשתי הגיעה לבקר אותנו. אני קורא לה “החיית מחמד” של המשפחה, כי בכל מפגש, אמא, אבא וכולם מדברים רק עליה היא הייתה תלמידה מצטיינת בתיכון, סיימה תואר באוניברסיטה, מצאה עבודה בתחום שלה, אין מה לומר הבת המושלמת.
ומצד שני, אני, הגדולה, בכלל לא סיימתי את הלימודים והתחתנתי מוקדם. אבל זה לא ממש עניין אותם, כי הייתי די מבוססת כלכלית, עם עסק משל עצמי. היה לי דירה, רכב והכנסה סבירה. ובכל זאת, הבת הטובה באמת הייתה עדיין אחותה הצעירה של אשתי.
אז עכשיו, בקיץ הזה, אחות של אשתי באה לבקר אותנו וביקשה ממני הלוואה. היא רצתה לקחת משכנתא לדירה, אבל לא היה לה את הסכום הנדרש להון ראשוני. עבורי זה לא היה סכום גדול, אז לא הייתה לי בעיה להלוות לה. היא סיפרה לי שהיא עובדת במוסד ממשלתי ושכבר בקרוב תחזיר לי את הכסף בתשלומים חודשיים.
אז היא לקחה את הכסף, כמעט נשבעה שתחזיר כל חודש. שבוע אחרי זה, אני שומע שהיא נסעה לנפוש באילת. למען האמת, זה בלבל אותי מאוד איך מישהי שאין לה כסף לדירה מוצאת כסף לחופשה על שפת הים?
היא הסבירה לכולם שחסכה כל השנה בשביל החופשה הזו, אבל היה דבר מעניין היא עדיין לא לקחה הלוואת משכנתא. שאלתי אותה על כך, והיא ענתה שחשבה על זה שוב ושינתה את דעתה.
ביקשתי בעדינות שתחזיר את ההלוואה, כי הכסף ניתן במטרה שתוכל לרכוש דירה, לא לנסוע לים. התשובה שלה פגעה בי ממש: “אני עוד אעשה הרבה כסף, תחכה קצת, עכשיו אין לי כלום”.
ניחשתם נכון איך הסיפור נגמר? היא סיפרה לאמא שלה שביקשתי את הכסף מוקדם יותר מהמתוכנן, שזה לא יפה למשפחה, וככה חזרה להיות הבת האהובה, ואנחנו נראים שוב כמו המפלצות העשירות…
