בקיץ ההוא, אחותה היקרה של אשתי באה להתארח אצלנו. תמיד הייתי מכנה אותה “הנסיכה של המשפחה”, כי בכל מפגש וכל שיחה, אימא, אבא, ודוד וכל שאר הקרובים לא הפסיקו להתפעל ממנה מצטיינת בלימודים, סיימה תואר באוניברסיטה, מצאה עבודה טובה במקצוע שלה האם יש בת טובה ממנה?
ולעומתה, הגדולה, לא סיימה לימודים ודווקא התחתנה בגיל מוקדם. אבל זה לא באמת הפריע, כי אני החתן הייתי אדם אמיד, עם עסק משלי, דירה ברמת גן, רכב משלי ומשכורת יפה. ובכל זאת, “הכוכבת” נשארה אחותה הצעירה של אשתי.
אותו קיץ, כשאחות אשתי הגיעה לביקור, היא ביקשה ממני הלוואה. הסבירה שהיא רוצה לקחת משכנתה לקניית דירה, אבל אין לה כסף להון עצמי. לי, זה לא היה סכום גדול כל כך, אז הסכמתי לעזור ומסרתי לה את הכסף. היא התחייבה שתחזיר לי כל חודש, כי היא עובדת במשרד ממשלתי ויהיה לה מאיפה להחזיר בזמן.
אלא שתוך שבוע בלבד, שמענו שהיא נסעה לנפוש באילת. בהתחלה לא הבנתי מי שאין לה כסף למשכנתה מוצאת תקציב לחופשה בדרום? היא סיפרה לכולם שחסכה במשך שנה שלמה בשביל הטיול הזה, אבל עובדה: עדיין לא לקחה משכנתה.
כשהתעניינתי, אמרה ששינתה את דעתה. ביקשתי בעדינות שישיב לי את ההלוואה בהקדם, כי הכסף היה אמור להיות מיועד לדירה ולא לים. תשובתה פגעה בליבי: “אני עוד אעשה הרבה כסף, תוכל להמתין, כרגע אין לי איך להחזיר.”
איך לדעתכם זה נגמר? רק תנסו לנחש היא פנתה לאימא שלה וטענה שלחצתי עליה להחזיר את הכסף לפני הזמן, ושכך לא מתנהגים במשפחות בישראל. כמובן, בסוף כולם שוב ראו בה את הילדה הטובה והתמימה, ואותנו, המצליחים, ראו כמפלצות שחסרות לב.
