נעמה בן-יהודה הייתה רגילה לכך שכל פרט בחייה פעל בדיוק של שעון שוויצרי. בעלת אימפריית נדל״ן עצומה, מיליונרית עוד לפני גיל ארבעים, חיה מוקפת זכוכית, פלדה ושיש. המשרדים שלה תפסו את הקומות העליונות במגדל יוקרתי בתל אביב הצופה לים, והפנטהאוז שלה הופיע תדיר בשערי מגזינים של עסקים ועיצוב. בעולמה, כולם זזים מהר, מצייתים מייד, ואף אחד לא מגלה חולשות.
אך באותו בוקר, משהו קטן גרם לה לאבד סבלנות. עובד הניקיון שלה, גבריאל כהן, שעבד אצלה כבר שלוש שנים, לא הופיע שוב. שלוש היעדרויות בחודש אחד. שלוש! ותמיד אותה תשובה:
יש לי מקרים דחופים במשפחה, גברת.
ילדים? רטנה בזלזול, מסדרת את הזקט המותג מולה במראה. בשלוש שנים הוא לא הזכיר ילד אחד.
העוזרת האישית, רומי, ניסתה להרגיע אותה והזכירה שגבריאל תמיד היה חרוץ, שקט ומדויק. אבל נעמה כבר לא הקשיבה. מבחינתה זו הייתה עצלות שהתחפשה לסיפור קורע לב.
תני לי את הכתובת שלו, פקדה בקור רוח. אני רוצה לראות בעצמי איזו ‘דחיפות’ יש לו.
דקות לאחר מכן הופיעה במערכת הכתובת: רחוב הגפן 5, שכונת התקווה. שכונה רחוקה, רחוקה מאוד מהפנטהאוזים הזוהרים שלה. חיוך יהיר התפשט על פניה. היא כבר התכוננה “לשים את הדברים במקומם”.
היא לא ידעה שהכניסה לדירה הזו לא תהפוך את עולמו של עובד אלא תשנה את חייה שלה.
חצי שעה מאוחר יותר, המרצדס השחור שלה נע באיטיות בין בורות, חתולים ושורות של ילדים יחפים. הבניינים קטנים, דהויים, והצבע החיצוני מתקלף. תושבים הביטו ברכב הזה כאילו נחת עב״מ.
נעמה ירדה מהרכב, לבושה בקפידה, עם שעון הזהב נצנץ באור. היא הרגישה לא שייכת, אך הסתירה זאת בזקיפות קומה.
היא נקש על דלת עץ סדוקה וכחולה, שמספר 5 בקושי קריא עליה.
דממה.
ואז קולות ילדים, צעדים חפוזים, בכי תינוק.
הדלת נפתחה לאיטה.
גבריאל לא נראה כמו העובד המסודר שהכירה מחזיק תינוק בידו, חולצה דהויה, סינר מוכתם, שיער סתור ועיגולים שחורים תחת עיניו.
גברת בן-יהודה? לחש בפחד.
באתי לבדוק למה המשרד שלי מלוכלך היום, גבריאל, השיבה בקור.
היא ניסתה להיכנס, אך הוא חסם אותה, ואז נשמע בכי חד של ילד והיא דחפה את הדלת פנימה.
הריח היה של מרק עדשים וחדר טחוב. בפינה, על מזרן דק, ישן ילד רועד וקודח מחום.
אבל מה שעצר לפתע את לבה של נעמה לא היה הילד אלא מה שראו עיניה על השולחן:
שם, ליד ערימת ספרי רפואה ובקבוקי תרופות ריקים, עמדה תמונה ממוסגרת תמונה של אחיה שלה, דניאל, שנהרג בתאונה טרגית לפני חמש עשרה שנה. לידה תליון זהב משפחתי, האוצר שהלך לאיבוד ביום ההלוויה.
מאיפה השגת את זה? צעקה ונעצה בו מבט.
גבריאל התמוטט בוכה.
לא גנבתי, גברת. דניאל נתן לי. הוא היה חברי הטוב כאח לי. הייתי האח שמטפל בו, בסודי סודות כי המשפחה הסתירה את מחלתו. ביקש ממני לדאוג לבנו אם יקרה רע וכשמת, איימו עליי שאיעלם. עבדתי איתך רק כדי להיות קרוב כדי לספר יום אחד פחדתי שייקחו ממני את הילד. כל המקרים הדחופים כי הוא חולה כמו אביו. אין לי כסף לתרופות.
נעמה כרעה ליד הילד עיניו היו עיני דניאל. אותו קו פנים. אותו מבט בשלום.
הוא בנו של אחי? לחשה, תופסת בידו הקטנה.
כן, זה הילד שהמשפחה הדחיקה. עבדתי בניקיון רק כדי להיות בסביבה שלך, בחשש שאאבד אותו.
נעמה, שמעולם לא התירה לדמעות לזלוג, קרסה לצד המזרן. היא אחזה בידו הקטנה והרגישה קשר עמוק יותר מכל בניין שבנתה.
באותו ערב, המרצדס השחור שנסע בדרכה חזרה אל הצפון הישן, כבר לא חזר ריק. במושב האחורי ישבו גבריאל והילד, בדרך להדסה עין כרם בהוראתה של נעמה.
שבועות אחרי כן, המשרד שלה כבר לא היה קר ומנוכר, וגבריאל כבר לא היה עובד הניקיון; הוא הפך למנהל קרן דניאל בן-יהודה קרן עוזרת לילדים חולים במחלות כרוניות.
נעמה למדה בדרך הקשה שהעושר האמיתי לא נספר בשקלים וגם לא נמדד בגובה מגדלים אלא נקבע בקשרים האנושיים ובידיים שבהן אנו מחליטים לאחוז מחדש.
המיליונרית שבאה לפטר עובד, מצאה את המשפחה שהגאווה גזלה ממנה. והבינה סוף־סוף שלפעמים, רק כשנוגעים בכאב האמיתי, מגלים את הזהב הטהור של החיים.
